איך אתפלל 'זכרנו לחיים', כשאני לא רוצה לחיות
לכבוד הרב
בשנים האחרונות מצב רוחי הולך ומדרדר. עד שאני כבר לא רוצה לחיות.
אני נושאת בתוכי כמה כאבים ובעיות, שמצערים ומייסרים ומתישים את נפשי עד שכבר נמאס לי מהחיים.
אני לא רואה איך אני מתפללת בראש השנה 'זכרנו לחיים', כשאני לא רוצה לחיות.
אני כל כך מתביישת במצב שלי, שונאת את עצמי, ואם יש משהו שאני רוצה זה להיעלם מהמציאות. הלכתי למטפלת, היא אמרה לי שזה דיכאון, ושזה מתבטא אצלי בעוד דברים
וכל כך קשה לי מבחינה אמונית עם המצב שלי. כל חיי השתדלתי להקדיש את חיי לעבודת השם. לחיות חיי תורה. להקים בית של תורה. והתורה אמורה להיות משמחת. ותמיד הרבנים אומרים שהתורה היא הדרך לשמחה , ולסיפוק, ולמשמעות. אז איך זה יכול להיות שזה המצב שלי. הקושי הזה מכאיב לי כל כך , ומרחיק אותי מד' ומכל מה שאני מאמינה בו
לשואלת היקרה
קראתי בתשומת לב את מכתבך . והכאב שאת מתארת הוא נורא ומפלח את הלב. אכתוב כמה דברים כלליים, ואקווה שיהיו לך לתועלת
א
בתפילת שמונה עשרה יש 2 ברכות, שצריך לדעת להבדיל ביניהם – סלח לנו, ורפאנו. יש ליקויים וחולשות שהם באשמתנו, באחריותנו, ומקומם ב'סלח לנו'. ויש ליקויים וחולשות ומצבים שונים שהם לא באשמתנו. מצבים של חולי הנפש – שמקומם ב'רפאנו'.
ברור לי מעל לכל ספק, שהדיכאון שאת מתארת, שייך לרפאנו. הדיכאון איננו חטא, הוא מחלה. כאשר מתפתח דיכאון – ולא משנה כעת מה הגורמים לכך – זה מצב שהנפש חולה. והרצון למות שעולה מידי פעם, הוא ביטוי של החולי. גם חוסר תיאבון, ושאר התיאורים שתיארת.
אני יודע שקשה מאוד לאדם להפנים את הנקודה הזו, ופגשתי הרבה מתמודדים עם דיכאון, וזו תמיד צומת משמעותית ומאתגרת עבורם – להשתחרר מתחושת האשמה, להשתחרר מהתפיסה שאני אשם במצב. את לא אשמה, את לא בחרת בזה, את לא צריכה להתנצל על זה.
העמידה מול ד' , בתובנה של 'רפאנו' היא – אני מקבלת בהכנעה את המחלה הזו. את ההתמודדות עם המחלה הזו. אני מתפללת עליה, ועושה ככל יכולתי להתרפא. אני לא נושאת על כתפיי בנוסף להתמודדות עצמה גם את משא האשמה הכבד מנשוא, ואת תחושת הכישלון והבושה והתסכול. אני מבחינה בין ההתמודדות המוטלת לפתחי – להתמודד עם הדיכאון, לבין תחושת אשמה וכשלון על עצם קיומו של הדיכאון. אני בוודאי צריכה להתמודד, אבל אני לא בחרתי בכך, ולא אשמה בכך
ויש להוסיף הבהרה חשובה ביחס למושג 'מחלה': השימוש במילה מחלה נועד לומר שאין כאן אשמה, אבל לא בא לומר שזו מחלה חשוכת מרפא, 'מום' שאינו עובר, וכדו'. הדיכאון שלך הוא לא 'מחלת נפש' חשוכת מרםא. הוא סוג של מחלה, שכרגע יש לך בנפש. משהו זמני, זר. וההבדל הוא תהומי. יש לך נפש בריאה, ורוב חייך היית ללא דיכאון, ואת לא חולת נפש. זה ברור כשמש. בין אם נפענח את הגורם לדיכאון ובין אם לא – הוא בגדר אורח שהחליט להתארח בנפשך. אורח לא רצוי. אבל לא יותר מאורח. זו תמונת המציאות שלך. וכך לדעתי את צריכה להסתכל על עצמך. לא להעצים את הדיכאון יותר ממה שמגיע לו … וגם אם היה מדובר על דיכאון כרוני , האמת חייבת להיאמר, שגם אורח כזה שלא מצליחים לסלק מהבית, הוא רק אורח. הוא לא באמת חלק מהבית. הוא לא שייך לפה. הוא לא חזות הכל. הוא מעיק ומציק, אבל הוא לא בעל הבית והוא לא קובע כל דבר.
ב
כל התמודדות, וגם דיכאון – כאשר האדם משוחרר מתחושת האשמה, זה מאפשר לו להתמודד בצורה יותר מדוייקת. כי כשאדם מוצף רגשית בתחושות שליליות של כשלון ובושה וכעס ושנאה עצמית, הוא מחפש מפלט מהקושי הרגשי. וכשאדם משוחרר מכל המועקה הרגשית הזו, הוא יכול להיות ממוקד בדרכי הטיפול בדיכאון.
ובהקשר של דיכאון – יש לכך כמה ביטויים נפוצים :
ההסתרה – הסתרה בדר"כ נובעת מתוך תחושת בושה. ויש לה מחיר כל כך כבד של בדידות. ומנגד , חברים טובים יכולים להועיל כל כך הרבה.
התנגדות לטיפול – טיפול פסיכולוגי או תרופתי – לפעמים ההתנגדות נובעת מתוך התפיסה שהטיפול נותן לדיכאון 'חותמת' של מחלה. והרי זו אכן מחלה. לא חשוכת מרפא חלילה. אך זו מחלה, שצריך לטפל בה בכל הכלים האפשריים.
ג
ואני רוצה להרחיב קצת את ההסתכלות, על כל הנושא. והדברים אמורים באופן כללי – לכל מי שיש לו התמודדות נפשית משמעותית, שמשפיעה באופן רחב על חייו.
רצון ד' הוא שנעבוד אותו בלב שלם. ולעבוד את ד' בלב שלם זה אומר שהנפש תהיה מסוגלת להקדיש את כל כוחותיה לד'. והרי הקשיים הנפשיים ממלאים את הנפש יאוש וכעס ושנאה, ומדלדלים את כוחה, ומרוקנים אותה מהחשק לעשות טוב, ולכן העיסוק בריפוי הנפש זו עבודת קודש ממש. ודאי שאין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו. ולפעמים אדם יכול לעבוד את ד' בלב לא שלם, ולפעמים רק בחצי לב , או שליש לב, ולפעמים בלי לב בכלל. וזה יקר מאוד לפני ד'. כמבואר בכמה ספרים. אבל מבחינת השאיפה, הכיוון, האדם צריך לכלכל את צעדיו כך שיוכל לעבוד את ד' בלב שלם. והסרת המכשולים המצרים על הלב היא עבודת קודש.
ד
הסרת המכשולים המצרים על הלב, חייבת כנות. והרי ללא כנות איך יוכל אדם להיישיר מבט אל מצבו, ולהבין את ההתמודדות המונחת לפתחו.
ולכן הנושא של הבושה, והיחס של רוב הציבור לאתגרים נפשיים – שגורם למתמודדים לחיות בהסתרה ובבושה – זה נושא מהותי ומרכזי. כי השיבוש הזה גורם לאנשים לברוח ולחיות בהכחשה. וכל כך חשוב לתקן את השיבוש הזה. אני חושב שאמא שמספרת לילדים שלה 'יש לי משהו שאני לא מצליחה לפתור לבד, ואני הולכת לטיפול, לקבל עזרה' – נותנת לילדים שלה מתנה עצומה. היא נותנת להם את הכנות, את היושר, את התובנה שמה שאני לא מצליח להתמודד איתו לבד – אני לא מתבייש להודות בזה ולבקש עזרה. זו מתנה יקרה מפז.
בוודאי שאדם צריך לשמור על כבודו, ולא לספר לכל העולם וכו'. אבל במה שנוגע לריפוי, האדם צריך לדעת שאם ההסתרה מונעת אותו מריפוי – אין בה כבוד. ואדרבה, הכבוד הוא בעצם הכנות, בעצם ההחלטה להתמודד ולא לחיות בהכחשה. ואני חושב שזה נכון שתשתפי כמה חברות טובות שיש לך התמודדות עם דיכאון. ושלפעמים את צריכה תמיכה. זה בעיני לא יפחית מכבודך אלא להיפך. וזה גם יסייע לך לגאול את עצמך מהבדידות. וזה בעיני חלק מהריפוי.
ה
בראש השנה אנחנו מתפללים על מלכות ד' – מלוך על כל העולם בכבודך והינשא על כל הארץ ביקרך והופע בהדר גאון עוזך וכו'
והתפילה מתחילה קודם כל ממני, שמלכות ד' תופיע בחיים שלי. ואני ממליץ לכוון בלב בתפילה הזו שנזכה לעבוד את ד' בלב שלם. שהנפש תהיה משוחררת מכל המועקות ותהיה מכוונת לעבודת ד'.
וגם נכון לכוון בהמלכת ד' של ראש השנה – שאני מקבלת את המציאות שלי מאת ד', ומקבלת את ההתמודדות הזו. זוהי בעיני המלכת ד' אמתית. ולכל אדם ולכל עובד ד' באשר הוא, יש גם קשיים, וחולשות, וחלקים לא נעימים, ועיקר המלכת ד' היא לא להיות 'ברוגז' עם המציאות, אלא לקבל אותה מאת ד', כמו עבד של המלך, שמקבל את המשימה שהמלך נותן לו , ולא בא בטענות 'את המשימה הזו אני לא אעשה, תן לי משימה אחרת'.
ובברכת זכרנו לחיים, בוודאי שזו תפילה שטוב לך להתפלל מעומק הלב, להתפלל לחיים שהם אהובים, ומלאים חדווה ורעננות וחשק, 'זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים' – אנחנו מתפללים שנזכה לאותם חיים שהמלך חפץ בהם – חיים מלאים עונג וטוב ושמחה.
ו
וגם כשהאורח הלא רצוי הזה משתלט עלייך וממלא אותך בכעס , ושנאה, ורצון למות – אני מציע שתנסי לנשום רגע, ולהסתכל לשמיים ולומר לד' 'אני מקבלת את מלכותך בהכנעה, שהכנסת לתוכי את האורח הנוראי הזה. והנני מפילה תחינתי לפניך שתעזור לי לזכור שהאורח הזה הוא לא אני. ושלא אכעס על עצמי, ושלא ארגיש אשמה, ושלא אשנא את עצמי. ושתעזור לי לסלקו מתוכי, ולעובדך בלב שלם'.
ז
השאלות ששאלת בסוף המכתב , על הקושי האמוני, כל כך כואבות וכל כך צודקות.
ואני רוצה להציע בענווה, כמה מחשבות. הדיכאון הוא ניסיון קשה מאוד. יסורים קשים ומרים. ואף שוודאי לא נוכל למצוא להם הסבר המניח את הדעת, ואין אף הסבר שיוכל לעמוד מול השאלה הכואבת והמשתקת. ולכן אינני מציע כאן תשובות אלא מחשבות שאולי יוכלו לחזק ולסייע בהתמודדות.
אנו יכולים להאמין ולדעת, שבאופן כללי, ההתמודדויות האלה יכולות לרומם את האדם. בעצם העמידה שלו לפני ד' , בעוונה ובהכנעה, וקבלת היסורים באהבה.
וכמו בכל מחלה פיזית – יש קרבה מיוחדת לד' בעת המחלה, ויש גם עבודת השם מיוחדת של חולה – בסבלנות שלו, בהכנעה, בהתמודדות עם המחלה – במאמצים להתרפא, בהודיה לד' על כל צעד ועל כל התקדמות, וגם בסעודת הודיה גדולה בסוף . בסיוע לחולים אחרים המתמודדים גם הם, ועוד כיו"ב.
אני מברך אותך בכל לבי שתמצאי אוצרות ומטמונים יקרים בכל הדרך הארוכה שאת הולכת בה, ושהכאבים ייפחתו ויהפכו אט אט לשירי הלל, ותצאי מאפילה לאור גדול.
הרב נתן שלו
