קשה לי עם הוידוי של יום כיפור
לכבוד הרב
אני מתמודדת עם דיכאון, ועם מחשבות שליליות קשות מאוד, עד כדי חוסר רצון לחיות.
אני לא יודעת איך לעבור את יום הכיפורים. הוידויים הארוכים ממלאים אותי בתחושות אשמה קשות, במחשבות רעות על עצמי, בעצבות ובמאיסה בחיים. כל האווירה של החרטה וההתייסרות על העוונות, ממלאת אותי מחשבות רעות על עצמי ועל העולם. אני מרגישה שזה ממש שואב אותי לתוך חור שחור, שאני מנסה לברוח ממנו.
האם מותר לי לא לומר את הוידויים ?
תשובה
זו שאלה חשובה מאוד, והיא מטרידה לבבות רבים, שחווים את הווידויים כהלקאה עצמית מתישה ומייסרת, ומתקשים מאוד באמירת הוידוי.
ראשית יש לנו לברר, האם אכן חוויית הוידוי אמורה להיות חוויה של הלקאה עצמית, של שכנוע עצמי כמה אני רע ואשם ופגום וכשלון.
לעולם הוידוי נאמר בלשון עבר , ולא בלשון הווה. איננו עומדים לפני ד' באמירה 'חוטאים אנו' אלא 'חטאנו'. וזה עניין מהותי ויסודי, שעניין הוידוי הוא לבטא את השינוי שעשיתי, את מצבי בהווה לעומת העבר. בהווה אני מביט על מה שעשיתי, ומסתייג ממנו , מתחרט עליו, ואומר 'חטאתי עוויתי פשעתי' – זו אמירה שלא מכתימה את ההווה אלא להיפך, היא מכתימה את העבר ובכך מנקה את ההווה. וזהו יסוד התשובה, שאדם נמצא באמת איפה שהרצון שלו נמצא, וכשהרצון מבקש טהרה וקדושה וקרבת ד', והאדם מצטער על כל מה שעשה שלא כרצון ד', הוא כעת נמצא במקום אחר, ואם בעבר – בשעת העבירה – הרצון היה מושפל ומחובר לחטא, הרי שבהווה הרצון מרומם ומחובר לקודש, והאדם מסתייג מאותם מעשים שעשה בעבר. הווידוי מבטא את הפער בין ההווה לעבר. והוא אמור לגרום לאדם לשמחה וקורת רוח, כי הוא מבטא את זה שהוא רחוק מהחטא, שהוא כעת במקום טהור.
וכן יש שפירשו שהמילה 'וידוי' אינה מלשון הודאה על האמת אלא מלשון זריקה והשלכה – כמו 'וידו אבן בי' – ועיקר הוידוי הוא הרחקת והשלכת החטא ממנו.
כאשר אדם לא מסוגל להתנתק מהחטא, והחטא מלפף אותו בהווה – אז האדם בצער והוא לא מסוגל לשאת את עצמו. ואז הוא חווה את הווידוי כהלקאה עצמית מתישה ומחלישה. אך כאשר אדם מתוודה בלשון עבר, זו אינה הלקאה עצמית, זו הלקאת העבר – ואולי יותר מדויק לומר 'הקאת' העבר מתוכו, וטיהור ההווה. יש בתהליך התשובה מרירות וצער ויגון, כמבואר בספר שערי תשובה, אך נקודת המוצא של כל זה היא נקודת ההווה, יש לאדם אחיזה בהווה במקום נקי ומתוקן, ומשם הוא מבטא את החרטה על העבר. והצער של החרטה מתהפך מיד לאושר על טהרתו בהווה.
וביום הכיפורים, זמן שבו הקב"ה חפץ לטהרנו, כל ישראל מתרוממים, ובכולם מתגבר הרצון להיות קרובים לד', וכולם מרגישים שהרוממות של ההווה של יום כיפור מפרידה אותם מן החטאים של העבר, ולכן כולם מתוודים, בלשון עבר, ואלו הם הרגעים הכי טהורים ונפלאים והכי אמיתיים שלנו. (ואפילו שאנחנו יודעים בסתר לבנו שאנחנו מועדים לחזור אחרי יום כיפור לאותן נפילות, הרגעים האלה של יום כיפור הם רגעי האמת שלנו.) אנחנו מתוודים מתוך זה שהרצון שלנו נמצא במקום אחר. ואנו מביטים משם על העבר ומתנתקים ממנו. הוידוי הכתוב במחזור הוא כמובן וידוי כללי, ואדם לא אמור לחשוב שהוא אכן חטא בכל הדברים האלה. זה וידוי של כל ישראל, שמבטא את הרצון שלנו להיות קרובים לד', ושכל החטאים והעוונות הם נחלת העבר, והם לא מה שרצוננו הטהור רוצה כעת.
התובנה שהוידוי הוא הפער שבין ההווה לבין העבר, בעצם מרחיבה את הוידוי – ובעצם הוידוי לא מתחיל באשמנו שבסוף התפילה. הוידוי מתחיל בד' שפתי תפתח – לאורך כל התפילה אנחנו עוסקים בהווה שלנו – אנחנו לא חושבים בכלל על העבר, אלא על הקשר שלנו אל ד', על 'אתה בחרתנו מכל העמים', ועל הרצונות הטובים שלנו בהווה. ומתוך ההווה הטהור הזה אנו מתרחקים מן העבר, והוידוי שבסוף התפילה מבטא את הריחוק וההתנקות שלנו מן העבר.
והרב קוק כותב דברים נפלאים בעניין זה:
"כשאדם שב בתשובה מאהבה, צריך הוא לסלוח לעצמו את כל עונותיו, כמו שצריך לפייס את חברו על עבירות שבין אדם לחברו כדי להשיג סליחתו, ואחר שבעיני עצמו יהיה נקי ומכופר מחטא, יתעורר עליו הקודש של חלק גבוה שיתהפכו כל עונותיו לזכויות" (שמונה קבצים א , תרעא).
כלו' המצב השלם של תשובה הוא שיש פיוס בין ההווה לעבר, והאדם מבין שהחטא של העבר נבע ממצבו שהיה כפי שהיה, וכעת הוא במקום אחר, והוא סולח לעצמו על מה שהיה.
עד כאן באופן כללי. ולך באופן אישי, אם הדברים מתיישבים על לבך, והוידוי יגרום לך קורת רוח ושמחה פנימית, שהווידוי בעצם חושף את הטוהר והיופי שלך בהווה, ומנתק אותך מהעבר, וכן שהוידוי הוא כללי ומבטא את הרצון האמתי של כלל ישראל , תוכלי לומר בדרך זו את הווידוי.
ותוכלי גם להוסיף תפילה קצרה לפני הוידוי :
'ריבונו של עולם, אני רוצה את קרבתך, ורוצה לחיות חיי קדושה וטהרה, וכל כך שמחה על הטוב הזה, ומתוך כך אני באה לפניך, בתוך כל ישראל, לומר לפניך את הוידוי, את ההסתייגות והחרטה שאני חשה כלפי החטאים, ובכך לבטא את הטוב והטוהר שבנשמתי, ואתה ברחמיך מקבל את תשובתנו ורואה את הטוב שבתוכנו ומטהר אותנו ומקרב אותנו אליך'
ותוספת זו תסייע לכוון את הלב והמחשבות למקום הנכון.
ואם את רואה שבכל זאת הוידוי מעורר שנאה עצמית – תדלגי עליו. כי הרי שנאה עצמית זה הפוך מהוידוי ! הוידוי בא לומר שההווה שלי טהור ויקר ואהוב. הוידוי מבטא את הקירבה לד'. וכל התשובה בכללה זה תהליך של התקרבות והתפייסות – עם ד', ועם עצמי. ואם אמירת הוידוי מביאה למטרה ההפוכה, אזי טוב שלא לאומרו. ומי שלא יכול לומר את כל הוידוי, יאמר רק 'אבל אנחנו ואבותינו חטאנו', ויכוון שהרצון של ההווה הוא שניגאל מכל הנפילות, ודי בזה. וזה עיקר התשובה.
ואם גם זה לא אפשרי, ומעורר שינאה עצמית, אז לדלג גם על זה, ולהתוודות לפני ד' רק כאשר תחושי שאת מסוגלת לחוות את ההפרדה בין ההווה לבין העבר, והווידוי נאמר מתוך אהבה עצמית, מתוך אמון בטוב שבך.
ברכת חתימה טובה, וגאולה וישועה, ושהקב"ה יאיר לך פנים, וישלח מזור לנפשך, ותאהבי את החיים ואת עצמך, כפי שהקב"ה אוהב אותך, וחפץ בטובתך.
הרב נתן שלו
