גג סיוון תשפ"ד
חזרה בתשובה של פוגע מיניתהרב נתן שלו פתיחההתשובה קדמה לעולם – והיא בשורה גדולה, לכל מי שחטא. היא מבטיחה כפרה, ניקיון, התחלה חדשה, תקווה. היא מעודדת אותנו – בני האדם, שיסוד הטוב שבתוכנו הוא העיקר והוא יגבר על הנפילות והליקויים. היא לא נבהלת מחומרת המעשים שנעשו, אלא מתמקדת בהווה, במי שאתה עכשיו. אנו נאחזים בתשובה בווידויים של יוה"כ, גם כאשר אנחנו יודעים שלא נצליח להישאר נקיים, ואחרי יוה"כ החיים יחזרו למסלולם וגם אותם חטאים ששבנו עליהם בתשובה. האם אדם שביצע עבירות מין יכול לחזור בתשובה ? האם מי שפגע מינית באופן קשה יכול לתקן ? מה כלול בחזרה בתשובה על פגיעות מיניות ? מה המשמעות שלה ? ואיך מבחינים בין חזרה בתשובה עמוקה ואמתית, לבין חזרה בתשובה רדודה – מיראת העונש – שאין בה שינוי פנימי עמוק. איך פוגע יכול לתקן את אשר עשה, האם בכלל ניתן לפייס את הנפגע, לבקש מחילה. ככל שהנזקים וההשלכות ארוכות הטווח של הפגיעות יותר קשים, אקוטיים, ובלתי ניתנים לתיקון – כך שאלות אלו מתעצמות. אמון ביכולת התיקוןכעס גדול אגור כלפי פוגעים. כעס שזועק את חוסר היכולת להכיל את התופעה הבלתי נסבלת הזו, שאדם קם ופוגע בגופו ובנפשו של האחר באופן כל כך עמוק, ללא הצדקה, ללא חמלה, ללא מצפון, משל היה חיית טרף. כעס שזועק 'איך אפשר להיות כל כך רעים, כל כך אטומים' – וכעס זה הוא מסממניה של חברה מוסרית ובריאה. ואולם, העיסוק בעולם התיקון – בחזרה בתשובה של פוגעים, אי אפשר לו להתקיים מתוך נקודת מוצא של כעס. העיסוק בעולם התיקון שואב את כוחו מתוך האמון בטוב שבאדם, האמון שבתוך תוכו של פוגע ישנו אדם. החתירה לתיקון איננה חתירה לחמלה וותרנות, חלילה. החתירה לתיקון לא שואפת להקל עם הפוגעים –  לא במידת אחריותם ולא בהקטנת הנזקים וההשלכות של מעשיהם. היא חותרת לסייע לפוגעים לחולל שינוי בתוכם, שינוי שיביא להכרה מלאה בחומרת הפגיעה, לאמפתיה עמוקה לסבלם של הנפגעים, ועוד. הדרך לתיקון עולם מחייבת לאחוז בשני הקצוות הנ"ל –  הכעס והאמון ביכולת התיקון.מאמרנו מבקש להתוות דרך תשובה למי שפגעו מינית, דרך של שינוי ותיקון אמתיים, וכפי שיתברר בהמשך המאמר – דרך שגומלת טובה עם הנפגעים, ועם העולם. 


מפת החזרה בתשובה לפוגע מיניתבמאמר נפרט מה כוללת חזרה בתשובה על פגיעות מיניות, אלו שינויים היא מחוללת ומה היא דורשת מן האדם, ומה כלול בחיובו של הפוגע כלפי הנפגע.  'מפת החזרה בתשובה לפוגע מינית' – כוללת 3 תחומים : א. עבודה אישית, לתיקון הפגמים שדרושים תיקון , ולמניעת חזרה של העבירותב. הפחתת סבל הנפגע , פיוסו וכל הכרוך בכך ג. פיצוי כספי לנפגעבנושא הפיצוי הכספי – לפרטיו ולגדריו – לא נעסוק כאן, ורק נציין שאם הנושא לא נדון בהליך משפטי פורמאלי, ראוי שהעניין יוסדר בעזרת אישיות המוסמכת לכך ושומת גובה הפיצוי תעשה באופן מקצועי והגון, וכפי הנהוג והמקובל בבתי הדין שעוסקים בכך. מאמרנו יתמקד בשני הסע' הראשונים.כמוכן לא נתמקד במאמר זה בעבירות שבין אדם למקום הכרוכות בפגיעה מינית, אלא בפגיעה בזולת על משמעויותיה.
פרק א: עבודה אישית לתיקון הפגמים הדרושים תיקון, ולמניעת חזרה של העבירותמה פוגע מינית צריך לתקן בתוכו ? מהו השינוי שצריך להתחולל בתוכו, עד שיהיה נכון לומר – 'השתניתי, אני איני אותו אדם שפגע' ? הנחת המוצא שסיפור של פגיעה מינית איננו סיפור של מעידה מקרית בסיטואציה נקודתית של גירוי מיני או נסיבות שונות שהביאו לאותה מעשה. פגיעה מינית היא אירוע שמבטא את היחס של הפוגע אל הזולת – יחס שיש בו אכזריות, התעמרות, חוסר הכרה בזכות הבסיסית של הזולת על גופו ופרטיותו, יחס אל הזולת כאובייקט למימוש הנאות ולא כאל אדם הראוי לכבוד, להערכה, לחמלה. ההתרכזות של הפוגע בעצמו ובדחפיו, תוך מחיקת הזולת והפיכתו לאובייקט חסר כבוד עצמי – היא ליבת העיוות. עיוות זה משלב בתוכו שני מרכיבים: העדר אמפתיה, ועיוותי חשיבה המצדיקים או מאפשרים את הפגיעה. מהלך התיקון והתשובה הנדרש בהקשר האישי של הפוגע – הוא לתור אחר הגורמים השונים שהביאו אותו לאותו עיוות, ולטפל בהם מן השורש. בין אישיות חסרת אמפתיה לבין כשל באמפתיהביחס להעדר אמפתיה – יש להבהיר, כי ישנו אחוז קטן מאוד מכלל העבריינים – שהעדר האמפתיה שלהם ביחס לסבל של הזולת , הוא כללי ומוחלט. כך הוא לבעלי הפרעת אישיות פסיכופתית, שאין בתוכם יכולת לחוש בסבלו של הזולת, וממילא אין להם סלידה טבעית מפגיעה בזולת – ומרחב השינוי האפשרי עבורם הוא מצומצם. ישנן עוד הפרעות אישיות בהם יכולת האמפתיה נמוכה באופן משמעותי, כגון הפרעת אישיות נרקיסיסטית. אך רוב רובם של העבריינים, אינם פסיכופתים. העדר האמפתיה הקיים אצלם בהקשר של העבירות שביצעו – הוא נקודתי ולא כללי. יש להם יכולת להיות אמפתיים, ולסלוד מגרימת סבל לזולת, אך בהקשר של העבירות שעשו – האפתיה נעדרה. לכן נכנה זאת 'כשל באמפתיה' – משום שמדובר על העדר אמפתיה בהקשר נקודתי. אבחנה זו חשובה ביותר, לצורך ההבנה שמצב של 'העדר אמפתיה' בהקשר ספציפי אינו מעיד על פסיכופתיה.חרטה ללא טיפול שורש חרטה (אף כשהיא כנה) איננה תיקון הגורמים לעבירות. דוגמה לדבר ניתן לראות בסוגיית האלימות במשפחה. כאשר ישנם דפוסים חוזרים של אלימות, מעגל האלימות כולל בתוכו גם שלב החרטה והפיוס, שמגיע אחרי ההתפרצות האלימה, ולמרבה הצער הוא לא ימנע את ההתפרצות הבאה – שהרי אין החרטה עוסקת בגורמים להתפרצויות ומנטרלת אותם. דוגמה זו ממחישה את הפער בין החרטה לבין טיפול שורש בגורמים לעבירות. אף בנושא שלנו – חרטה על המעשים שנעשו, תוך התנגדות לטיפול – מבטאת אי הכרה בגורמים לביצוע העבירות ובצורך בעבודה פנימית משמעותית. אדם שפגע מינית ויטען שזו היתה 'מעידה', בעצם מבקש לומר 'אני אינני פוגע ומה שקרה לא באמת משקף את מי שאני, ואינני צריך טיפול' – וזהו ההיפך הגמור מלקיחת אחריות ונכונות להיכנס למסלול של עבודה פנימית ותיקון.   פעמים שהגורמים הנ"ל קשורים להיסטוריית חיים קשה של האדם, למערכות יחסים אלימות ופוגעניות שגדל בצילן, לטראומה מינית שחווה על בשרו כנפגע, וכיו"ב. פעמים שהפוגע עצמו הוא קרבן – ועצם ההכרה בסיבות אלה מעמידה את אישיותו של הפוגע באור חיובי יותר. וכאן נדרש להבהיר: במאמר זה איננו מעמידים את הפוגע למבחן, לקבוע את מידת אשמתו ורשעותו. ואיננו מעמידים טיעונים להקל או להחמיר בעונשו. העיסוק הוא בחובת התיקון, הכוללת לקיחת אחריות על המצב וטיפול באותם גורמים שיצרו בתוכו את האפשרות לפגוע. פעמים אכן הפוגע אינו אשם ברקע שהביא אותו למצבו, חובתו היא לקחת אחריות ולטפל בעצמו, ולשנות את המצב.הגורמים לעבירות מין הינם רבים ומגוונים, ונציג כאן רשימה חלקית, לדוגמה. רשימה זו לא מתיימרת להציג תמונה שלמה של פרופיל קלאסי לפוגעים, אלא להציג מרכיבים שכיחים מתוך תמונה רחבה יותר – מרכיבים שהמודעות אליהם והטיפול בהם מהווים מרחב עבודה משמעותי עבור האדם. מובן מאליו שכל אדם הוא עולם בפני עצמו, עם סיפור חיים ונתונים ייחודיים – ובהתאם לכך 'רשימה אישית' של גורמים לעבירות מין שטעונים טיפול. ההכללה בהכרח תחטא לאמת. בניית ה'רשימה האישית' של הפוגע, ועבודת התיקון והשינוי הנדרשים בגינה – הם היעדים העיקריים של טיפול בפוגעים, הם המסע האישי של הפוגע.  דוגמאות לגורמים לעבריינות מין:דפוסי התנהגות קורבנייםאדם שחווה פגיעה מינית בעצמו, או פגיעה אחרת – ללא עיבוד טיפולי, עשוי לפתח דפוסי התנהגות קורבניים – שהם בעצם דרכים שונות של הנפש להביע את כאבה ולבקש את רפואתה (- בדרכים לא טובות ולא יעילות). אחד הדפוסים הוא שיחזור הפגיעה –  'מה שעשו לי, אני אעשה לאחרים' . כך הנפש מבקשת להחזיר לעצמה את השליטה, את החוזק, ואת הכבוד האבוד. זו אינה החלטה מודעת, אלא נטייה עמוקה בנפש. ככל שהנפש פגועה יותר מהטראומה הראשונית, כך היא 'מפורקת' יותר, והתפקוד שלה לא הרמוני ומכיל ניגודים וסתירות – החלקים השונים שבה מתנהלים ללא אינטגרציה, ללא 'תמימות דעים' והסכמת כלל חלקיה, לעתים גם ללא מודעות והבנה.  גדילה באקלים פוגעני ואליםילד שגדל בבית נורמטיבי , עם מערכות יחסים בריאות עם הוריו – מתפתחת בנפשו היכולת ליצור קשרים חברתיים המבוססים על אמון וביטחון. ולעומת זאת, ילד שגדל בסביבה פוגענית וחסרת ביטחון, מתפתחים בנפשו דפוסי התנהגות תוקפניים, שיאפיינו את מערכות היחסים שלו. הדפוסים התוקפניים ממלאים צורך נוסף, של מי שגדל במציאות חסרת ביטחון וכאוטית – צורך בשליטה.ילד שגדל בסביבה שבה מערכות היחסים מאופיינות בהתפרצויות כעסים ודחפים – במקום לפתח כישורים לווסת את הדחפים שלו הוא מפתח דפוסי התנהגות אימפולסיביים של התפרצויות ואיבוד שליטה. בהמשך שנות התבגרותו הוא עשוי לחוות דחיה חברתית, בדידות ומצוקות רגשיות. היחס אל העולם הופך להיות עויין יותר, כוחני יותר. רמת החרדה והמצוקה עולה, הצימאון לחום ואהבה גובר, ומזין את חיפוש הסיפוק המיני, שיבוא לביטוי באופן תוקפני, מתוך חוסר יכולת ליצור מערכת יחסים אינטימית ובריאה, ומתוך צורך בשליטה. התפתחות דפוסי התנהגות תוקפניים כנ"ל עשויה להתרחש גם בקרב אנשים שגדלו בסביבה נורמטיבית, אך חוו במהלך חייהם פגיעות מיניות ואחרות המאופיינות בדפוסים אלימים או פוגעניים. מחקרים רבים קבעו כי רוב הפוגעים עברו בילדותם פגיעה מינית או סבלו מהתעללות או הזנחה.סטיות מיניותישנן סטיות מיניות, שקיומן עלול לנתב את הדחף המיני לפעילות מינית פוגענית – כיון שהמשיכה המינית היא למי שלא יכול לתת הסכמה (כגון קטינים, חסרי ישע, ומצבים נוספים). פעמים שהמשיכה המינית הסוטה הינה בלעדית ופעמים שהיא חלק ממכלול של גורמי משיכה מינית. במצבים שהסטיה המינית היא גורם המשיכה הבלעדי, אין לדחף המיני אפיק חלופי של מיניות בריאה ולא פוגענית, כך שאם אדם לא יכבוש את דחפיו המיניים, מיניותו בהכרח תהיה פוגענית. בין הסטיות הנפוצות ישנן:• פדופיליה – משיכה מינית לילדים לפני גיל הבגרות המינית. או הבופיליה- משיכה מינית לנערים או נערות בתחילת גיל ההתפתחות המינית (12-14 בד"כ).• אקסיביציוניזם – עוררות מינית מחשיפת אברי המין בפומבי.• סאדיזם – עוררות מינית מגרימת כאב והשפלה לקורבן, ללא הסכמתו.• מציצנות. הסטייה המינית אינה עומדת לעצמה כגורם יחיד לפגיעה, אלא מצטרפת לכשל באמפתיה ולעיוותי חשיבה, כנ"ל.העדר שליטה עצמית, וויסות חושי ומוצפות מיניתנתונים ביולוגיים שונים יכולים להביא לדחף מיני מוגבר, וכן לחולשה ביכולת וויסות רגשות ודחפים,  ואימפולסיביות. מי שנחשף לתכנים מיניים בגיל צעיר, באופן לא מותאם (כגון אם נפגע מינית בעצמו, או צפה בפעילות מינית) – נפשו לא מסוגלת לעבד את התכנים אלא באופנים מעוותים, וכל 'טריגר' יוכל לעורר אצלו הצפה מינית. מרכיב נוסף המשפיע על יכולת השליטה והוויסות – ההרגלים שאדם צבר וההשפעות שלהם על הנפש. לדוגמה, מי שהתרגל לבצע פעילות מינית כדי לברוח מרגשות שליליים ובדידות – התחזקה אצלו 'התניה' שרגשות שליליים ייצרו חשק מיני. ההתניה מעוררת את הדחף המיני, הלחץ הנפשי גובר בתוכו עד שימצא לעצמו פורקן מיני, שיספק הקלה (רגעית) מהמצוקה הרגשית. ככל שהמעגל הזה חוזר שוב ושוב, מתחזקת אצל האדם תחושת חוסר השליטה. כך מי שהתפתחה אצלו התמכרות למין, הפעילות המינית הופכת אצלו לדרך היחידה להתמודד עם מצוקה רגשית, ובחוויה של חוסר שליטה מוחלטת הוא חוזר לסורו לפעילות המינית, אף שהוא יודע שהיא הורסת את חייו. ההצפה המינית, וחוסר היכולת לווסת את הדחף המיני – עשויים להביא לסבל נפשי רב, בלבול, ירידה בערך העצמי, מצוקה רגשית – עד לכדי כשל באמפתיה – האדם מכונס ושקוע בתוך סבלו ולא רואה את האחר, הוא רואה אובייקטים מיניים ולא אנשים. וכאן יש להדגיש: תופעת הפגיעות המיניות איננה תוצאה של חוסר שליטה בדחף המיני: רוב הפוגעים אינם סובלים מהתמכרות למין, וכן רוב המכורים למין אינם פוגעים. הסיפור של פגיעות מיניות הוא בעיקרו סיפור של תוקפנות, אלימות, צורך בשליטה. והסיפור של הדחף המיני מהווה גורם מישני – כסיבה לכך שהתוקפנות והשליטה יבואו לביטוי בהקשר זה ולא בהקשר אחר. עצם הקושי בשליטה בדחף המיני בפני עצמו, עדיין לא מהווה גורם עצמאי לכשל אמפתי ולחציית הקו של פגיעה באחר. מצוקות נפשיותמרכיב נוסף שעשוי להיות בעל השפעה, בהצטרף לגורמים נוספים ולעיוותי חשיבה: מצוקה נפשית חריפה. אנשים הסובלים מבדידות חריפה, ומצוקות נפשיות שונות – עשויים לחפש באופן מעוות 'פתרונות' להפגת מצוקתם. 
מנגנוני הגנה ועיוותי חשיבהלכל אדם ישנם מנגנוני הגנה, המסייעים לו לשרוד חוויות ואירועים קשים. מנגנוני ההגנה הם תהליכים קוגניטיביים המאפשרים לאדם לא לחוש כאב וחרדה כפי שהיה מתבקש מהסיטואציה, אלא להכחיש אותה או לעוות אותה (לתת לה פרשנות אחרת) – באופן המפחית כאב וחרדה.  ביחס לעבירות בכלל ועבירות מין בפרט – מנגנוני ההגנה הם דרכים להשקטת הקונפליקט הפנימי ורגשות האשם, ולצידוק המעשים – לפני, תוך כדי ולאחר ביצועם. מנגנוני ההגנה כוללים מספר מנגנונים, וביניהם: • הכחשה – אי הכרה בקיומם של חלקים מן המציאות. • השלכה – הטלת האחריות על גורם חיצוני , כגון על הנפגע.• רציונליזציה – נתינת הסבר מעוות למציאות. מחשבות שונות שיוצרות פרשנות אחרת למציאות, נותנות לה צידוק או פוטרות את האדם מלהתמודד עם הקונפליקט שהוא מצוי בתוכו. דוגמאות למנגנוני הגנה הבאים לביטוי בעיוותי חשיבה: • 'הוא לא התנגד, הוא המשיך לחייך. הוא גם נהנה מזה'. 'זה היה בהסכמה' 'הוא לא היה מודע, זה היה בזמן שהיה ישן' 'הוא ילד, הוא לא יזכור כלום' – עיוותי חשיבה המכחישים לחלוטין את הנזק, או טוענים למיזעור הנזק.• 'מגיע לי' – אדם רואה את עצמו נעלה יותר ובמעמד גבוה המקנה לו זכות לקבל הנאה ועונג ממי שנחות ממנו. • 'אין לי שליטה על זה, אני לא אחראי' –  או משום סיבות פנימיות בתוכי, או משום הטלת האשמה על הנפגע• 'אני אדם כל כך רע, זה כבר לא משנה'• 'זה לא מעשה מיני' 'זה מתוך קירבה ולא מתוך מיניות' – עיוותי חשיבה המכחישים את הכוונה המינית שבמעשה.• עיוותי החשיבה מופיעים גם כלפי האיסורים ההלכתיים שהפוגע עובר עליהם – בניגוד לעולם ערכיו: עיוותי חשיבה הטוענים שהמעשה לא אסור, או שאף שהוא אסור אין לו שליטה עליו, או שהוא יחזור אח"כ בתשובה ויתכפר לו. דוגמאות לעיוותי חשיבה הלכתיים: 'האישה לא עושה איסור כי היא פאסיבית'. 'מותר לנגוע בגוף של בן' 'רק חדירה מלאה אסורה' 'עדיף מעשה מיני עם מישהו אחר כדי לא לאונן' 'אסור לאדם לנגוע באבר מינו, אבל מותר לאדם אחר לנגוע'. 'אין לי בחירה ואני לא איענש על זה'. 'התורה שאני לומד תכפר על הכל' ועוד רבים. ואולם העיוות העיקרי והמהותי, הוא עצם ראיית חזות הכל בהגדרות ההלכתיות – שכלל לא עוסקות בחומרת הפגיעה המינית מבחינת הנפגע, אלא בענייני צניעות וקדושה – שבין אדם למקום (איסור הוצאת זרע לבטלה, שמירת העיניים, הרהורי עבירה, איסור נדה וכדו'). העיוורון כלפי חומרת הפגיעה באחר והשלכותיה הוא העיוות הגדול. (משל למה הדבר דומה , למי שמתעלל פיזית באדם אחר בשבת ופוצע אותו, ופצעיו שותתים דם, והוא מוטרד רק מהשאלה של עשיית חבורה בשבת).• עיוותי חשיבה כתוצאה מבורות: ויש להוסיף, שלפעמים קיים רקע של בורות וחוסר ידע בנושאי מיניות – מה אסור מבחינה חוקית, מה אסור הלכתית, ומה הפגיעה מעוללת לנפגע, ומה ההשלכות שלה. ילדים שגדלו בסביבה תרבותית נעדרת שיח אודות התחום המיני – עשויים להיות חסרי ידע ומודעות. לדוגמה, ילדים שלא תיווכו להם מעולם איך באים ילדים לעולם, והנושאים האלה לא יהיו מדוברים עד שיחות ההכנה לחתונה – עלולים לבצע התנסויות מיניות שונות – בהיחבא, ללא כל ידע בסיסי של מה מותר ומה אסור, מה נכון ומה לא, וללא אפשרות לשאול ולקבל מידע. בחסות הבורות וחוסר הלגיטימציה לשאול ולקבל מידע, הם עשויים להמשיך לבצע התנסויות מיניות, מעשים שונים ומשונים, עם עצמם או עם הזולת, ללא יכולת לשאול ולברר את משמעות מעשיהם.  לסיכום, עיוותי החשיבה הם לא הגורם לפגיעה אלא הצידוק שלה. הגורם הוא גורם 'פנימי' (כגון דפוס תוקפני וכנ"ל), ועיוותי החשיבה הם דרך התמודדות עם הקונפליקט. על אף שלעין החיצונית עיוותים אלה נראים כתירוצי סרק שאין בהם ממש, יש להבין כי נפשו של הפוגע זקוקה להם ונשענת עליהם. ההתנקות מעיוותי החשיבה איננה 'התפכחות' פשוטה ומיידית, הנפש נאחזת בהם בחוזקה, והיא תוכל להשתחרר מהם, הדרגתית, כאשר תהיה לה 'הגנה' אחרת – שתאפשר לה להביט נכוחה על הדברים, מבלי להתפרק 
הטיפול בפוגעיםבירור עמוק ורחב ביחס ל'רשימה האישית' של גורמים לעבירות מין ועיוותי החשיבה – מתבצע במסגרת 'הערכת צרכים וסיכון' (או 'הערכת מסוכנות' – כאשר מתקיים הליך פלילי), והוא בעל חשיבות עליונה להתוויית התכנית הטיפולית. ובנוסף, במסגרת זו תיקבע תכנית מוגנות, הנגזרת מהאבחון הנ"ל, ובהתחשב בצרכים של הנפגעים.  הטיפול שיעבור הפוגע – יסייע לו לברר את הגורמים הפנימיים, למצוא דרכי התמודדות בריאות ויעילות יותר, מתוך כך הוא יהיה מסוגל לראות את הנפגע, להכיר בחומרת מעשיו, לתקן את עיוותי החשיבה, ולפתח יחס נכון כלפי הזולת.הטיפול בפוגעים מינית שהם גם בעלי סטיה מינית, יכלול גם התמודדות עם עצם הסטייה, ובמצבים שהסטייה המינית לא מאפשרת ניתוב הדחף המיני לאפיקים שאינם פוגעניים, הטיפול המוצע הוא טיפול תרופתי לדיכוי הדחף המיני, והאדם נדרש לקחת אחריות ולקבל את הטיפול התרופתי על מנת להקטין את הסיכון לפגיעה נוספת.
פרק ב: הפחתת סבל הנפגע , פיוסו וכל הכרוך בכךאדם החפץ בתיקון, יחתור לתקן את אשר עשה. ומלבד נושא הפיצוי הכספי, הרי עומדת לפני הפוגע נפשו החבולה והפצועה של הנפגע. ואף שאת הנעשה אין להשיב – ואת הצער והנזק שנגרם אי אפשר לבטל ולהעלים, פשוט שכל אשר יוכל לעשות כדי להקל, לצמצם או לרפא (ברב או במעט) את סבלה, הוא בכלל חובתו. ויש להרחיב בנושא הפיוס של הנפגע ואופן יישומו, כיון שפיוס עלול להוות פגיעה נוספת, כדלהלן:החובה למעט את הנזק, והחובה לפייס יש להבחין בין שני מושגים: החובה למעט את הנזק, והחובה לפייס:החובה למעט את הנזק, משולה למי שהדליק אש בשדה חברו – והיא הולכת ושורפת, שכל מה שיוכל להציל מן האש, הוא חייב בכך, על מנת למעט את הנזק. ואף כאן, כל מה שיפחית את הצער ויקל על הסבל, ועאכו"כ אם גם יועיל במשהו להחלמתו – הוא בכלל חובה זו. החובה למעט את הנזק עומדת בפני עצמה – ואיננה קשורה למחילה של הנפגע או תלויה בה. חובה נוספת היא לפייס את הנפגע, ולבקש ממנו מחילה – והיא קומה נוספת על גבי החובה למעט את הנזק. והרי איך יוכל להביע חרטה ולבקש מחילה, אם אינו חס על צערו של הנפגע, ולא עושה כל שביכולתו למעט את סבלו. ויש לבחון האם והיאך ניתן ליישם חובה זו, בהקשר של פגיעה מינית, כדלהלן:שאלת המוטיבציה הפנימית לבקשת המחילה בנוהג שבעולם, שבערב יוה"כ מבקשים מחילה זה מזה. שהרי 'עבירות שבין אדם לחברו – אין יום הכיפורים מכפר על שירצה את חברו'. גם הקב"ה, החפץ למחול לנו על עוונותינו – לא ימחל על עוונות שבין אדם לחברו – כל עוד שהנפגע לא מחל.אך פעמים שעצם בקשת המחילה היא פוגענית, ומוסיפה חטא על פשע – אם הפוגע עסוק בעצמו ובטובתו ולא בפיוס הנפגע, ורק מפאת יוה"כ הקרב ובא הוא מפציר בנפגע למחול לו – הרי הוא מוסיף חטא על פשע: בתחילה פשע נגדו במה שפשע תוך שהיה מרוכז בעצמו, וכעת שוב מרוכז בעצמו, ומפציר בנפגע למחול כדי שתהיה לו כפרה ביוה"כ, והנפגע חווה על בשרו שוב את אותה פגיעה – הפוגע עסוק רק בעצמו, לא מכיר בי ובכאב שלי, כמו אז כן עתה. פיוס שנעשה מתוך ריכוז עצמי אינו פיוס. פיוס צריך להיעשות מתוך הכרה בפגיעה, מתוך הבנה עמוקה של העוול והצער שגרם לנפגע, והבעת חרטה וצער כנים ועמוקים על כך. נפשו של המפייס צריכה לצאת אל המתפייס, לחוש את כאבה ולכאוב על כך, ובקשת המחילה היא בעצם בקשה מהנפגע להכיר בשינוי שעבר על המפייס, ובחרטה הממלאת את לבו. אך אם המפייס נשאר מרוכז בעצמו, הרי שהנפגע יחווה את הפיוס כפוגעני, ולא יביא למחילה. האבחנה בין הבעת הכרה בפגיעה ולקיחת אחריות, לבין הבקשה מהנפגע שימחל ויתרה מכך: כאשר נפשו של הפוגע יוצאת את הנפגע וחשה את כאבה, והוא מלא צער וחרטה על מעשיו הרעים, הוא יוכל לפרוס בפני הנפגע את חרטתו וצערו, את לקיחת אחריותו והכרתו בחומרת המעשים. אך לבקש מהנפגע למחול לו – לא יוכל. ככל שהמפייס מבין יותר את חומרת מעשיו ואת הנזקים העצומים שגרם – כך יבין יותר ששטיחת הבקשה לפני הנפגע, שיחון אותו ויסלח לו – אינה רלוונטית. וכאן יש להבחין בשני חלקים המרכיבים את המושג 'פיוס'. הראשון הוא הבעת ההכרה בפגיעה ובחומרתה, והבעת החרטה על כך. והשני הוא הבקשה מהנפגע שיקבל את דברי הפיוס ויסיר את כעסו והקפדתו, וימחל. בהקשר של נפגעי פגיעה מינית, ההנחה היא שהחלק הראשון הוא רלוונטי ונצרך ומועיל. ואולם החלק השני – שטיחת  בקשה לפני הנפגע שימחל – אין לו מקום, מחמת עוצמת השבר והנזקים של הפגיעה לא נכון להניח לפני הנפגע את הציפיה שיגמול חסד עם הפוגע וייעתר לבקשתו, והרי בקשה זו מבטאת חוסר הכרה בחומרת הפגיעה. יוכל הפוגע לומר לנפגע (כאשר יזדמן הדבר, כדלהלן) 'אני יודע שאי אפשר לסלוח על מה שעשיתי, וגם אני לא אסלח לעצמי על זה אף פעם.' אמירה זו מבטאת את ההכרה בחומרת המעשה, ולא מבטאת ציפייה מהנפגע לגלות חמלה כלפי הפוגע ולהיעתר לבקשת מחילתו.   האם על הנפגע מוטלת חובה מוסרית למחולנאמר בהלכה 'ולא יהיה אכזרי מלמחול' – והכוונה היא שראוי שהמתפייס יקבל את דברי הפיוס וימחל, ואולם אם הנפגע חש שעצם בקשת המחילה היא פוגענית, בהיותה מבטאת חוסר הבנה של עוצמת הפגיעה, או שהפוגע מרוכז בעצמו וכנ"ל, או שעצם החמלה כלפי הפוגע לא יכולה להתקבל על לבו הפצוע והיא מחריפה את כאבו וסבלו – אינו צריך למחול, שאין הנפגע צריך לצער את עצמו או להיפגע עבור הפוגע (והרי זה דומה למה שמובא בהלכה, שאין המתפייס צריך למחול במקום שזה יגרום לו נזק).   כיצד יוכל הפוגע להקל ולהפחית את סבלו של הנפגע ? על הפוגע לחזור אל ליבת העיוות של הפגיעה – והיא העדר האמפתיה, והיחס אל הנפגע כאל אובייקט ולא כאל אדם. כעת עליו להביא לביטוי את השינוי שחולל בעצמו, את היחס המתוקן אל הנפגע. ההשלכה הישירה לכך היא להבין לעומק ולרוחב מה הוא עשה לאותו אדם, מה המשמעות של הפגיעה המינית והשלכותיה – בעבר ובהווה. להכיר בסבל שעבר ועובר על הנפגע. להכיר בפגיעה האנושה בעצם הכבוד הבסיסי וערעור הערך העצמי והדימוי העצמי, והשלכות הישירות והעקיפות של הפגיעה (יש מאמרים רבים על כך ברשת. רשימת חלקית: פוסט טראומה, דיסוציאציה, חרדות, דיכאון, הפרעות אכילה, הפרעות שינה, חוסר תפקוד, הפרעות אישיות, הפרעות ביצירת קשר אינטימי), ולהכיר בצרכים הנפשיים שלו, הנגזרים מהקשיים וההתמודדויות הנפשיות שהוא נתון בהם. להכיר ולכבד גם את השינאה והתיעוב כלפיו – כביטוי אותנטי לחומרת הפגיעות ונזקיהן. ולהכיר ג"כ בצורך של הנפגע בהרחקת הפוגע מעל פניו וממרחב החיים שלו. עבור הפוגע זהו מסע מאתגר וארוך, המבטא מעבר בין 2 נקודות קצה – בין הריכוז העצמי שהיה שרוי בו – כפוגע, לבין ההתמקדות בנפגע, בכאביו ובצרכים הנפשיים שלו, מתוך כבוד וחמלה. מסע זה אינו פשוט, שכן הסבל והקושי של הנפגע (ולעיתים גם השיוך שלהם לפגיעה) הם לעיתים שקופים ואינם נראים, ומעבר לכך, ההכרה בכאב של הנפגע ובצרכיו מחייבת את הפוגע לעמוד מול החלקים הפוגעניים והקשים שלו. פוגע שגר בסביבת מקום מגוריו של הנפגע, ולא יכבד את הצורך של הנפגע שלא לפגוש בו באקראי בשגרת חייו, או לא יכיר בקשיים שונים שנגרמו מהפגיעה – הרי שהוא לא מכיר בכאבי נפשו ובצרכים הנפשיים שלו, ובמובן מסוים הוא ממשיך לפגוע – בעצם ההתנכרות לצרכים של הנפגע. [פעמים רבות, כאשר עולה שאלת הרחקת הפוגע מסביבת הנפגע – לאדם העומד מבחוץ נדמה כי הדיון הרלוונטי העיקרי הוא בשאלת המוגנות – האם בנוכחות הפוגע גלום סיכון לפגיעה נוספת, האם יש צורך 'אובייקטיבי' להרחיק אותו, ושמא ניתן לייצר מוגנות בדרכים חלופיות. ואולם מי שפותח את אוזנו ולבו להקשיב לנפשו של הנפגע, יתכן ויגלה ששאלת המוגנות ה'אובייקטיבית' היא שולית ביחס למה שמתחולל בנפשו של הנפגע מעצם המפגש עם הפוגע, או מעצם נוכחותו במרחב חייו. יתכן שהנפגע לא יוכל לבטא את הדברים, מרוב מצוקה, וזעקת נפשו הפנימית תישאר ללא מילים.]. אסור ליזום קשר עם הנפגעבדר"כ לאחר שהתרחשו פגיעות נוצר נתק בין הפוגע לנפגע, נתק שמן הסתם יימשך לאורך שנים. אסור לפוגע להתפרץ לעולמו של הנפגע, אף אם כוונתו אינה אלא לבקש מחילה. עצם יצירת הקשר עם הנפגע עלולה לעורר אצל הנפגע את הפגיעה, ולגרום לו סבל ונזק בל ישוער. קשר עם הנפגע ייתכן רק ביוזמת הנפגע, אחר שהוא מרגיש בשל לכך. יתכן שזה יקרה תוך זמן קצר, יתכן שיעברו 20 שנה עד שזה יקרה, יתכן שזה לא יקרה לעולם.   אם הנפגע יזום מפגש עם הפוגע – תהיה זו הזדמנות נדירה לפוגע לנסות לפייס את הנפגע, וכפי שנכתב לעיל – לא לבקש משהו מהנפגע, אלא להביע הכרה בחומרת הפגיעות, ובהשלכותיהן. לקחת אחריות מלאה עליהן. לשמוע את על מה שיש לנפגע לומר ולהטיח. להביע צער וחרטה. להביע נכונות לפיצוי כספי, ככל אשר יושת עליו, על פי מי שמוסמך לכך. כאן המקום להזכיר את תכנית 'צדק מאחה' – המאפשרת מפגש ושיח בין הנפגע לפוגע, מתוך התמקדות בנפגע, בפגיעה ובמענים הנדרשים בעקבותיה ועוד – וזוהי הזדמנות משמעותית לפוגע להכיר את הצרכים של הנפגע, ולמלא אותם כפי יכולתו (כמו ההכרה בפגיעה ובהשלכותיה, ולקיחת אחריות).לפעמים לא יהיה מפגש ישיר בין הפוגע לנפגע, אבל יהיה דין ודברים דרך גורם שלישי – ועדת מוגנות או גורם אחראי אחר. פוגע החפץ בתיקון ישקיע את מיטב כוחו במילוי דרישות הנפגע, מתוך ההבנה שאלו הם צרכיו הנפשיים, ועצם הכרה בהם מטיבה עם נפשו עם הנפגע. אף אם לא יזכה לכבוד ולהערכה על כך בעולם הזה – האמת היא שפעולות אלה יש בהם ערך עצום ועשויות לסייע (ברב או במעט) לנפגע לשקם ולרפא את עצמו.
סוף דברפיתוח האמפתיה כלפי הנפגע – תיקון עולםהמהלך המתואר לעיל, בו הפוגע מפתח אמפתיה כלפי הנפגע והכרה עמוקה בנזקי הפגיעות והשלכותיהן, הינו בעל חשיבות נוספת עבור הפוגע עצמו – והחברה בכללה: פיתוח האמפתיה כלפי הנפגע הוא מרכיב מרכזי ליצירת שינוי התנהגותי מכאן ולהבא, למניעת פגיעות נוספות.  ובאופן רחב יותר, בעולם שבו האמפתיה מפותחת יותר – תופעת הפגיעות המיניות תפחת. ככל שאנשים חשים יותר את הזולת ורגישים לצרכיו ולסבלו – כך העולם נעשה פחות פוגעני. ככל שנפתח יותר את האמפתיה לזולת, הסביבה שלנו תהיה רחוקה יותר מלפגוע.'קשיים נלווים', הניצבים בדרכו של הפוגעעבודת התיקון שתוארה במאמר זה – מורכבת ומאתגרת מאוד. מלבד מורכבות העבודה לכשעצמה, קשיים רבים ומשמעותיים עומדים בדרכו של הפוגע:• מאפייני אישיות – מאפיינים שכיחים בקרב פוגעים מינית – הערכה עצמית נמוכה, רמות חרדה גבוהות, קשיים בין אישיים לקויים, בדידות, חוסר בשלות רגשית, פחד וקושי ביצירת אינטימיות. כל אלה מקשים על האדם לעבור טיפול עומק • הדחקה – עצם העמידה מול המעשים הרעים שיצאו מתוכו, מול החלקים הרעים שקיימים בתוכו, מול הנזקים העצומים שגרם – קשה מאוד. קשה מאוד לשאת אשמה ובושה. הנטייה להדחיק ולא להודות ברע – חזקה מאוד• קורבנות מול לקיחת אחריות – ככל שהפוגע בעל היסטוריית חיים קשה ופגועה, קשה יותר לקחת אחריות על המצב ולשנותו, ויותר קל לו לחוש את עצמו כקורבן• מצב החיים של הפוגע בדר"כ אינו 'על מי מנוחות'. יש לו שלל בעיות משלו, הוא במלחמת הישרדות מטלטלת (על עתידו, על שמו הטוב וכו') והיכולת לעבור טיפול עומק תוך כדי חיי הישרדות חסרי יציבות ושקט – קשה מאוד. • החברה לא מזהה שינויי עומק. תהליכים משמעותיים שהפוגע יעבור – יתכן ולא יוכרו לעולם – לא על ידי הנפגע ולא על ידי החברה, והוא לעולם ייתפס כפוגע מינית. המלחמה הקיומית על כבודו, על הדימוי העצמי, ועל מקומו בחברה – מכוונת אותו לאחוז בטיעונים להפחתת האחריות, ובעצם להתבצר בדימוי עצמי שרואה את הפגיעה כאירוע חד פעמי שלא משקף את האמת. ההתבצרות הזו לא מאפשרת הכרה במה שצריך תיקון. • המאבק מול הנפגע. כאשר הפוגע מתמודד עם תהליכים מורכבים עבורו בהקשר לפגיעה, בהליך משפטי, בפגיעה בשמו ובמעמדו – באופן טבעי עצם המאבק יוצר עוינות וריחוק, הפוך ממה שנדרש מן הפוגע – לגלות אמפתיה לנפגע ולכבד את צרכיו. 
קשיים אלו לא פוטרים את הפוגע מאחריות, הם מורים על כך שתהליך התיקון של הפוגע הוא מסע ארוך והדרגתי, ומלמדים על הצורך העמוק בתמיכה ובליווי לאדם המבקש לצעוד ולהתקדם במסע תיקון זה. 
כל צעד וכל התקדמות במסע הזה הם בעלי ערך, הם חלק מתיקון עולם.



חזרה בתשובה של פוגע מיניתהרב נתן שלו פתיחההתשובה קדמה לעולם – והיא בשורה גדולה, לכל מי שחטא. היא מבטיחה כפרה, ניקיון, התחלה חדשה, תקווה. היא מעודדת אותנו – בני האדם, שיסוד הטוב שבתוכנו הוא העיקר והוא יגבר על הנפילות והליקויים. היא לא נבהלת מחומרת המעשים שנעשו, אלא מתמקדת בהווה, במי שאתה עכשיו. אנו נאחזים בתשובה בווידויים של יוה"כ, גם כאשר אנחנו יודעים שלא נצליח להישאר נקיים, ואחרי יוה"כ החיים יחזרו למסלולם וגם אותם חטאים ששבנו עליהם בתשובה. האם אדם שביצע עבירות מין יכול לחזור בתשובה ? האם מי שפגע מינית באופן קשה יכול לתקן ? מה כלול בחזרה בתשובה על פגיעות מיניות ? מה המשמעות שלה ? ואיך מבחינים בין חזרה בתשובה עמוקה ואמתית, לבין חזרה בתשובה רדודה – מיראת העונש – שאין בה שינוי פנימי עמוק. איך פוגע יכול לתקן את אשר עשה, האם בכלל ניתן לפייס את הנפגע, לבקש מחילה. ככל שהנזקים וההשלכות ארוכות הטווח של הפגיעות יותר קשים, אקוטיים, ובלתי ניתנים לתיקון – כך שאלות אלו מתעצמות. אמון ביכולת התיקוןכעס גדול אגור כלפי פוגעים. כעס שזועק את חוסר היכולת להכיל את התופעה הבלתי נסבלת הזו, שאדם קם ופוגע בגופו ובנפשו של האחר באופן כל כך עמוק, ללא הצדקה, ללא חמלה, ללא מצפון, משל היה חיית טרף. כעס שזועק 'איך אפשר להיות כל כך רעים, כל כך אטומים' – וכעס זה הוא מסממניה של חברה מוסרית ובריאה. ואולם, העיסוק בעולם התיקון – בחזרה בתשובה של פוגעים, אי אפשר לו להתקיים מתוך נקודת מוצא של כעס. העיסוק בעולם התיקון שואב את כוחו מתוך האמון בטוב שבאדם, האמון שבתוך תוכו של פוגע ישנו אדם. החתירה לתיקון איננה חתירה לחמלה וותרנות, חלילה. החתירה לתיקון לא שואפת להקל עם הפוגעים –  לא במידת אחריותם ולא בהקטנת הנזקים וההשלכות של מעשיהם. היא חותרת לסייע לפוגעים לחולל שינוי בתוכם, שינוי שיביא להכרה מלאה בחומרת הפגיעה, לאמפתיה עמוקה לסבלם של הנפגעים, ועוד. הדרך לתיקון עולם מחייבת לאחוז בשני הקצוות הנ"ל –  הכעס והאמון ביכולת התיקון.מאמרנו מבקש להתוות דרך תשובה למי שפגעו מינית, דרך של שינוי ותיקון אמתיים, וכפי שיתברר בהמשך המאמר – דרך שגומלת טובה עם הנפגעים, ועם העולם. 


מפת החזרה בתשובה לפוגע מיניתבמאמר נפרט מה כוללת חזרה בתשובה על פגיעות מיניות, אלו שינויים היא מחוללת ומה היא דורשת מן האדם, ומה כלול בחיובו של הפוגע כלפי הנפגע.  'מפת החזרה בתשובה לפוגע מינית' – כוללת 3 תחומים : א. עבודה אישית, לתיקון הפגמים שדרושים תיקון , ולמניעת חזרה של העבירותב. הפחתת סבל הנפגע , פיוסו וכל הכרוך בכך ג. פיצוי כספי לנפגעבנושא הפיצוי הכספי – לפרטיו ולגדריו – לא נעסוק כאן, ורק נציין שאם הנושא לא נדון בהליך משפטי פורמאלי, ראוי שהעניין יוסדר בעזרת אישיות המוסמכת לכך ושומת גובה הפיצוי תעשה באופן מקצועי והגון, וכפי הנהוג והמקובל בבתי הדין שעוסקים בכך. מאמרנו יתמקד בשני הסע' הראשונים.כמוכן לא נתמקד במאמר זה בעבירות שבין אדם למקום הכרוכות בפגיעה מינית, אלא בפגיעה בזולת על משמעויותיה.
פרק א: עבודה אישית לתיקון הפגמים הדרושים תיקון, ולמניעת חזרה של העבירותמה פוגע מינית צריך לתקן בתוכו ? מהו השינוי שצריך להתחולל בתוכו, עד שיהיה נכון לומר – 'השתניתי, אני איני אותו אדם שפגע' ? הנחת המוצא שסיפור של פגיעה מינית איננו סיפור של מעידה מקרית בסיטואציה נקודתית של גירוי מיני או נסיבות שונות שהביאו לאותה מעשה. פגיעה מינית היא אירוע שמבטא את היחס של הפוגע אל הזולת – יחס שיש בו אכזריות, התעמרות, חוסר הכרה בזכות הבסיסית של הזולת על גופו ופרטיותו, יחס אל הזולת כאובייקט למימוש הנאות ולא כאל אדם הראוי לכבוד, להערכה, לחמלה. ההתרכזות של הפוגע בעצמו ובדחפיו, תוך מחיקת הזולת והפיכתו לאובייקט חסר כבוד עצמי – היא ליבת העיוות. עיוות זה משלב בתוכו שני מרכיבים: העדר אמפתיה, ועיוותי חשיבה המצדיקים או מאפשרים את הפגיעה. מהלך התיקון והתשובה הנדרש בהקשר האישי של הפוגע – הוא לתור אחר הגורמים השונים שהביאו אותו לאותו עיוות, ולטפל בהם מן השורש. בין אישיות חסרת אמפתיה לבין כשל באמפתיהביחס להעדר אמפתיה – יש להבהיר, כי ישנו אחוז קטן מאוד מכלל העבריינים – שהעדר האמפתיה שלהם ביחס לסבל של הזולת , הוא כללי ומוחלט. כך הוא לבעלי הפרעת אישיות פסיכופתית, שאין בתוכם יכולת לחוש בסבלו של הזולת, וממילא אין להם סלידה טבעית מפגיעה בזולת – ומרחב השינוי האפשרי עבורם הוא מצומצם. ישנן עוד הפרעות אישיות בהם יכולת האמפתיה נמוכה באופן משמעותי, כגון הפרעת אישיות נרקיסיסטית. אך רוב רובם של העבריינים, אינם פסיכופתים. העדר האמפתיה הקיים אצלם בהקשר של העבירות שביצעו – הוא נקודתי ולא כללי. יש להם יכולת להיות אמפתיים, ולסלוד מגרימת סבל לזולת, אך בהקשר של העבירות שעשו – האפתיה נעדרה. לכן נכנה זאת 'כשל באמפתיה' – משום שמדובר על העדר אמפתיה בהקשר נקודתי. אבחנה זו חשובה ביותר, לצורך ההבנה שמצב של 'העדר אמפתיה' בהקשר ספציפי אינו מעיד על פסיכופתיה.חרטה ללא טיפול שורש חרטה (אף כשהיא כנה) איננה תיקון הגורמים לעבירות. דוגמה לדבר ניתן לראות בסוגיית האלימות במשפחה. כאשר ישנם דפוסים חוזרים של אלימות, מעגל האלימות כולל בתוכו גם שלב החרטה והפיוס, שמגיע אחרי ההתפרצות האלימה, ולמרבה הצער הוא לא ימנע את ההתפרצות הבאה – שהרי אין החרטה עוסקת בגורמים להתפרצויות ומנטרלת אותם. דוגמה זו ממחישה את הפער בין החרטה לבין טיפול שורש בגורמים לעבירות. אף בנושא שלנו – חרטה על המעשים שנעשו, תוך התנגדות לטיפול – מבטאת אי הכרה בגורמים לביצוע העבירות ובצורך בעבודה פנימית משמעותית. אדם שפגע מינית ויטען שזו היתה 'מעידה', בעצם מבקש לומר 'אני אינני פוגע ומה שקרה לא באמת משקף את מי שאני, ואינני צריך טיפול' – וזהו ההיפך הגמור מלקיחת אחריות ונכונות להיכנס למסלול של עבודה פנימית ותיקון.   פעמים שהגורמים הנ"ל קשורים להיסטוריית חיים קשה של האדם, למערכות יחסים אלימות ופוגעניות שגדל בצילן, לטראומה מינית שחווה על בשרו כנפגע, וכיו"ב. פעמים שהפוגע עצמו הוא קרבן – ועצם ההכרה בסיבות אלה מעמידה את אישיותו של הפוגע באור חיובי יותר. וכאן נדרש להבהיר: במאמר זה איננו מעמידים את הפוגע למבחן, לקבוע את מידת אשמתו ורשעותו. ואיננו מעמידים טיעונים להקל או להחמיר בעונשו. העיסוק הוא בחובת התיקון, הכוללת לקיחת אחריות על המצב וטיפול באותם גורמים שיצרו בתוכו את האפשרות לפגוע. פעמים אכן הפוגע אינו אשם ברקע שהביא אותו למצבו, חובתו היא לקחת אחריות ולטפל בעצמו, ולשנות את המצב.הגורמים לעבירות מין הינם רבים ומגוונים, ונציג כאן רשימה חלקית, לדוגמה. רשימה זו לא מתיימרת להציג תמונה שלמה של פרופיל קלאסי לפוגעים, אלא להציג מרכיבים שכיחים מתוך תמונה רחבה יותר – מרכיבים שהמודעות אליהם והטיפול בהם מהווים מרחב עבודה משמעותי עבור האדם. מובן מאליו שכל אדם הוא עולם בפני עצמו, עם סיפור חיים ונתונים ייחודיים – ובהתאם לכך 'רשימה אישית' של גורמים לעבירות מין שטעונים טיפול. ההכללה בהכרח תחטא לאמת. בניית ה'רשימה האישית' של הפוגע, ועבודת התיקון והשינוי הנדרשים בגינה – הם היעדים העיקריים של טיפול בפוגעים, הם המסע האישי של הפוגע.  דוגמאות לגורמים לעבריינות מין:דפוסי התנהגות קורבנייםאדם שחווה פגיעה מינית בעצמו, או פגיעה אחרת – ללא עיבוד טיפולי, עשוי לפתח דפוסי התנהגות קורבניים – שהם בעצם דרכים שונות של הנפש להביע את כאבה ולבקש את רפואתה (- בדרכים לא טובות ולא יעילות). אחד הדפוסים הוא שיחזור הפגיעה –  'מה שעשו לי, אני אעשה לאחרים' . כך הנפש מבקשת להחזיר לעצמה את השליטה, את החוזק, ואת הכבוד האבוד. זו אינה החלטה מודעת, אלא נטייה עמוקה בנפש. ככל שהנפש פגועה יותר מהטראומה הראשונית, כך היא 'מפורקת' יותר, והתפקוד שלה לא הרמוני ומכיל ניגודים וסתירות – החלקים השונים שבה מתנהלים ללא אינטגרציה, ללא 'תמימות דעים' והסכמת כלל חלקיה, לעתים גם ללא מודעות והבנה.  גדילה באקלים פוגעני ואליםילד שגדל בבית נורמטיבי , עם מערכות יחסים בריאות עם הוריו – מתפתחת בנפשו היכולת ליצור קשרים חברתיים המבוססים על אמון וביטחון. ולעומת זאת, ילד שגדל בסביבה פוגענית וחסרת ביטחון, מתפתחים בנפשו דפוסי התנהגות תוקפניים, שיאפיינו את מערכות היחסים שלו. הדפוסים התוקפניים ממלאים צורך נוסף, של מי שגדל במציאות חסרת ביטחון וכאוטית – צורך בשליטה.ילד שגדל בסביבה שבה מערכות היחסים מאופיינות בהתפרצויות כעסים ודחפים – במקום לפתח כישורים לווסת את הדחפים שלו הוא מפתח דפוסי התנהגות אימפולסיביים של התפרצויות ואיבוד שליטה. בהמשך שנות התבגרותו הוא עשוי לחוות דחיה חברתית, בדידות ומצוקות רגשיות. היחס אל העולם הופך להיות עויין יותר, כוחני יותר. רמת החרדה והמצוקה עולה, הצימאון לחום ואהבה גובר, ומזין את חיפוש הסיפוק המיני, שיבוא לביטוי באופן תוקפני, מתוך חוסר יכולת ליצור מערכת יחסים אינטימית ובריאה, ומתוך צורך בשליטה. התפתחות דפוסי התנהגות תוקפניים כנ"ל עשויה להתרחש גם בקרב אנשים שגדלו בסביבה נורמטיבית, אך חוו במהלך חייהם פגיעות מיניות ואחרות המאופיינות בדפוסים אלימים או פוגעניים. מחקרים רבים קבעו כי רוב הפוגעים עברו בילדותם פגיעה מינית או סבלו מהתעללות או הזנחה.סטיות מיניותישנן סטיות מיניות, שקיומן עלול לנתב את הדחף המיני לפעילות מינית פוגענית – כיון שהמשיכה המינית היא למי שלא יכול לתת הסכמה (כגון קטינים, חסרי ישע, ומצבים נוספים). פעמים שהמשיכה המינית הסוטה הינה בלעדית ופעמים שהיא חלק ממכלול של גורמי משיכה מינית. במצבים שהסטיה המינית היא גורם המשיכה הבלעדי, אין לדחף המיני אפיק חלופי של מיניות בריאה ולא פוגענית, כך שאם אדם לא יכבוש את דחפיו המיניים, מיניותו בהכרח תהיה פוגענית. בין הסטיות הנפוצות ישנן:• פדופיליה – משיכה מינית לילדים לפני גיל הבגרות המינית. או הבופיליה- משיכה מינית לנערים או נערות בתחילת גיל ההתפתחות המינית (12-14 בד"כ).• אקסיביציוניזם – עוררות מינית מחשיפת אברי המין בפומבי.• סאדיזם – עוררות מינית מגרימת כאב והשפלה לקורבן, ללא הסכמתו.• מציצנות. הסטייה המינית אינה עומדת לעצמה כגורם יחיד לפגיעה, אלא מצטרפת לכשל באמפתיה ולעיוותי חשיבה, כנ"ל.העדר שליטה עצמית, וויסות חושי ומוצפות מיניתנתונים ביולוגיים שונים יכולים להביא לדחף מיני מוגבר, וכן לחולשה ביכולת וויסות רגשות ודחפים,  ואימפולסיביות. מי שנחשף לתכנים מיניים בגיל צעיר, באופן לא מותאם (כגון אם נפגע מינית בעצמו, או צפה בפעילות מינית) – נפשו לא מסוגלת לעבד את התכנים אלא באופנים מעוותים, וכל 'טריגר' יוכל לעורר אצלו הצפה מינית. מרכיב נוסף המשפיע על יכולת השליטה והוויסות – ההרגלים שאדם צבר וההשפעות שלהם על הנפש. לדוגמה, מי שהתרגל לבצע פעילות מינית כדי לברוח מרגשות שליליים ובדידות – התחזקה אצלו 'התניה' שרגשות שליליים ייצרו חשק מיני. ההתניה מעוררת את הדחף המיני, הלחץ הנפשי גובר בתוכו עד שימצא לעצמו פורקן מיני, שיספק הקלה (רגעית) מהמצוקה הרגשית. ככל שהמעגל הזה חוזר שוב ושוב, מתחזקת אצל האדם תחושת חוסר השליטה. כך מי שהתפתחה אצלו התמכרות למין, הפעילות המינית הופכת אצלו לדרך היחידה להתמודד עם מצוקה רגשית, ובחוויה של חוסר שליטה מוחלטת הוא חוזר לסורו לפעילות המינית, אף שהוא יודע שהיא הורסת את חייו. ההצפה המינית, וחוסר היכולת לווסת את הדחף המיני – עשויים להביא לסבל נפשי רב, בלבול, ירידה בערך העצמי, מצוקה רגשית – עד לכדי כשל באמפתיה – האדם מכונס ושקוע בתוך סבלו ולא רואה את האחר, הוא רואה אובייקטים מיניים ולא אנשים. וכאן יש להדגיש: תופעת הפגיעות המיניות איננה תוצאה של חוסר שליטה בדחף המיני: רוב הפוגעים אינם סובלים מהתמכרות למין, וכן רוב המכורים למין אינם פוגעים. הסיפור של פגיעות מיניות הוא בעיקרו סיפור של תוקפנות, אלימות, צורך בשליטה. והסיפור של הדחף המיני מהווה גורם מישני – כסיבה לכך שהתוקפנות והשליטה יבואו לביטוי בהקשר זה ולא בהקשר אחר. עצם הקושי בשליטה בדחף המיני בפני עצמו, עדיין לא מהווה גורם עצמאי לכשל אמפתי ולחציית הקו של פגיעה באחר. מצוקות נפשיותמרכיב נוסף שעשוי להיות בעל השפעה, בהצטרף לגורמים נוספים ולעיוותי חשיבה: מצוקה נפשית חריפה. אנשים הסובלים מבדידות חריפה, ומצוקות נפשיות שונות – עשויים לחפש באופן מעוות 'פתרונות' להפגת מצוקתם. 
מנגנוני הגנה ועיוותי חשיבהלכל אדם ישנם מנגנוני הגנה, המסייעים לו לשרוד חוויות ואירועים קשים. מנגנוני ההגנה הם תהליכים קוגניטיביים המאפשרים לאדם לא לחוש כאב וחרדה כפי שהיה מתבקש מהסיטואציה, אלא להכחיש אותה או לעוות אותה (לתת לה פרשנות אחרת) – באופן המפחית כאב וחרדה.  ביחס לעבירות בכלל ועבירות מין בפרט – מנגנוני ההגנה הם דרכים להשקטת הקונפליקט הפנימי ורגשות האשם, ולצידוק המעשים – לפני, תוך כדי ולאחר ביצועם. מנגנוני ההגנה כוללים מספר מנגנונים, וביניהם: • הכחשה – אי הכרה בקיומם של חלקים מן המציאות. • השלכה – הטלת האחריות על גורם חיצוני , כגון על הנפגע.• רציונליזציה – נתינת הסבר מעוות למציאות. מחשבות שונות שיוצרות פרשנות אחרת למציאות, נותנות לה צידוק או פוטרות את האדם מלהתמודד עם הקונפליקט שהוא מצוי בתוכו. דוגמאות למנגנוני הגנה הבאים לביטוי בעיוותי חשיבה: • 'הוא לא התנגד, הוא המשיך לחייך. הוא גם נהנה מזה'. 'זה היה בהסכמה' 'הוא לא היה מודע, זה היה בזמן שהיה ישן' 'הוא ילד, הוא לא יזכור כלום' – עיוותי חשיבה המכחישים לחלוטין את הנזק, או טוענים למיזעור הנזק.• 'מגיע לי' – אדם רואה את עצמו נעלה יותר ובמעמד גבוה המקנה לו זכות לקבל הנאה ועונג ממי שנחות ממנו. • 'אין לי שליטה על זה, אני לא אחראי' –  או משום סיבות פנימיות בתוכי, או משום הטלת האשמה על הנפגע• 'אני אדם כל כך רע, זה כבר לא משנה'• 'זה לא מעשה מיני' 'זה מתוך קירבה ולא מתוך מיניות' – עיוותי חשיבה המכחישים את הכוונה המינית שבמעשה.• עיוותי החשיבה מופיעים גם כלפי האיסורים ההלכתיים שהפוגע עובר עליהם – בניגוד לעולם ערכיו: עיוותי חשיבה הטוענים שהמעשה לא אסור, או שאף שהוא אסור אין לו שליטה עליו, או שהוא יחזור אח"כ בתשובה ויתכפר לו. דוגמאות לעיוותי חשיבה הלכתיים: 'האישה לא עושה איסור כי היא פאסיבית'. 'מותר לנגוע בגוף של בן' 'רק חדירה מלאה אסורה' 'עדיף מעשה מיני עם מישהו אחר כדי לא לאונן' 'אסור לאדם לנגוע באבר מינו, אבל מותר לאדם אחר לנגוע'. 'אין לי בחירה ואני לא איענש על זה'. 'התורה שאני לומד תכפר על הכל' ועוד רבים. ואולם העיוות העיקרי והמהותי, הוא עצם ראיית חזות הכל בהגדרות ההלכתיות – שכלל לא עוסקות בחומרת הפגיעה המינית מבחינת הנפגע, אלא בענייני צניעות וקדושה – שבין אדם למקום (איסור הוצאת זרע לבטלה, שמירת העיניים, הרהורי עבירה, איסור נדה וכדו'). העיוורון כלפי חומרת הפגיעה באחר והשלכותיה הוא העיוות הגדול. (משל למה הדבר דומה , למי שמתעלל פיזית באדם אחר בשבת ופוצע אותו, ופצעיו שותתים דם, והוא מוטרד רק מהשאלה של עשיית חבורה בשבת).• עיוותי חשיבה כתוצאה מבורות: ויש להוסיף, שלפעמים קיים רקע של בורות וחוסר ידע בנושאי מיניות – מה אסור מבחינה חוקית, מה אסור הלכתית, ומה הפגיעה מעוללת לנפגע, ומה ההשלכות שלה. ילדים שגדלו בסביבה תרבותית נעדרת שיח אודות התחום המיני – עשויים להיות חסרי ידע ומודעות. לדוגמה, ילדים שלא תיווכו להם מעולם איך באים ילדים לעולם, והנושאים האלה לא יהיו מדוברים עד שיחות ההכנה לחתונה – עלולים לבצע התנסויות מיניות שונות – בהיחבא, ללא כל ידע בסיסי של מה מותר ומה אסור, מה נכון ומה לא, וללא אפשרות לשאול ולקבל מידע. בחסות הבורות וחוסר הלגיטימציה לשאול ולקבל מידע, הם עשויים להמשיך לבצע התנסויות מיניות, מעשים שונים ומשונים, עם עצמם או עם הזולת, ללא יכולת לשאול ולברר את משמעות מעשיהם.  לסיכום, עיוותי החשיבה הם לא הגורם לפגיעה אלא הצידוק שלה. הגורם הוא גורם 'פנימי' (כגון דפוס תוקפני וכנ"ל), ועיוותי החשיבה הם דרך התמודדות עם הקונפליקט. על אף שלעין החיצונית עיוותים אלה נראים כתירוצי סרק שאין בהם ממש, יש להבין כי נפשו של הפוגע זקוקה להם ונשענת עליהם. ההתנקות מעיוותי החשיבה איננה 'התפכחות' פשוטה ומיידית, הנפש נאחזת בהם בחוזקה, והיא תוכל להשתחרר מהם, הדרגתית, כאשר תהיה לה 'הגנה' אחרת – שתאפשר לה להביט נכוחה על הדברים, מבלי להתפרק 
הטיפול בפוגעיםבירור עמוק ורחב ביחס ל'רשימה האישית' של גורמים לעבירות מין ועיוותי החשיבה – מתבצע במסגרת 'הערכת צרכים וסיכון' (או 'הערכת מסוכנות' – כאשר מתקיים הליך פלילי), והוא בעל חשיבות עליונה להתוויית התכנית הטיפולית. ובנוסף, במסגרת זו תיקבע תכנית מוגנות, הנגזרת מהאבחון הנ"ל, ובהתחשב בצרכים של הנפגעים.  הטיפול שיעבור הפוגע – יסייע לו לברר את הגורמים הפנימיים, למצוא דרכי התמודדות בריאות ויעילות יותר, מתוך כך הוא יהיה מסוגל לראות את הנפגע, להכיר בחומרת מעשיו, לתקן את עיוותי החשיבה, ולפתח יחס נכון כלפי הזולת.הטיפול בפוגעים מינית שהם גם בעלי סטיה מינית, יכלול גם התמודדות עם עצם הסטייה, ובמצבים שהסטייה המינית לא מאפשרת ניתוב הדחף המיני לאפיקים שאינם פוגעניים, הטיפול המוצע הוא טיפול תרופתי לדיכוי הדחף המיני, והאדם נדרש לקחת אחריות ולקבל את הטיפול התרופתי על מנת להקטין את הסיכון לפגיעה נוספת.
פרק ב: הפחתת סבל הנפגע , פיוסו וכל הכרוך בכךאדם החפץ בתיקון, יחתור לתקן את אשר עשה. ומלבד נושא הפיצוי הכספי, הרי עומדת לפני הפוגע נפשו החבולה והפצועה של הנפגע. ואף שאת הנעשה אין להשיב – ואת הצער והנזק שנגרם אי אפשר לבטל ולהעלים, פשוט שכל אשר יוכל לעשות כדי להקל, לצמצם או לרפא (ברב או במעט) את סבלה, הוא בכלל חובתו. ויש להרחיב בנושא הפיוס של הנפגע ואופן יישומו, כיון שפיוס עלול להוות פגיעה נוספת, כדלהלן:החובה למעט את הנזק, והחובה לפייס יש להבחין בין שני מושגים: החובה למעט את הנזק, והחובה לפייס:החובה למעט את הנזק, משולה למי שהדליק אש בשדה חברו – והיא הולכת ושורפת, שכל מה שיוכל להציל מן האש, הוא חייב בכך, על מנת למעט את הנזק. ואף כאן, כל מה שיפחית את הצער ויקל על הסבל, ועאכו"כ אם גם יועיל במשהו להחלמתו – הוא בכלל חובה זו. החובה למעט את הנזק עומדת בפני עצמה – ואיננה קשורה למחילה של הנפגע או תלויה בה. חובה נוספת היא לפייס את הנפגע, ולבקש ממנו מחילה – והיא קומה נוספת על גבי החובה למעט את הנזק. והרי איך יוכל להביע חרטה ולבקש מחילה, אם אינו חס על צערו של הנפגע, ולא עושה כל שביכולתו למעט את סבלו. ויש לבחון האם והיאך ניתן ליישם חובה זו, בהקשר של פגיעה מינית, כדלהלן:שאלת המוטיבציה הפנימית לבקשת המחילה בנוהג שבעולם, שבערב יוה"כ מבקשים מחילה זה מזה. שהרי 'עבירות שבין אדם לחברו – אין יום הכיפורים מכפר על שירצה את חברו'. גם הקב"ה, החפץ למחול לנו על עוונותינו – לא ימחל על עוונות שבין אדם לחברו – כל עוד שהנפגע לא מחל.אך פעמים שעצם בקשת המחילה היא פוגענית, ומוסיפה חטא על פשע – אם הפוגע עסוק בעצמו ובטובתו ולא בפיוס הנפגע, ורק מפאת יוה"כ הקרב ובא הוא מפציר בנפגע למחול לו – הרי הוא מוסיף חטא על פשע: בתחילה פשע נגדו במה שפשע תוך שהיה מרוכז בעצמו, וכעת שוב מרוכז בעצמו, ומפציר בנפגע למחול כדי שתהיה לו כפרה ביוה"כ, והנפגע חווה על בשרו שוב את אותה פגיעה – הפוגע עסוק רק בעצמו, לא מכיר בי ובכאב שלי, כמו אז כן עתה. פיוס שנעשה מתוך ריכוז עצמי אינו פיוס. פיוס צריך להיעשות מתוך הכרה בפגיעה, מתוך הבנה עמוקה של העוול והצער שגרם לנפגע, והבעת חרטה וצער כנים ועמוקים על כך. נפשו של המפייס צריכה לצאת אל המתפייס, לחוש את כאבה ולכאוב על כך, ובקשת המחילה היא בעצם בקשה מהנפגע להכיר בשינוי שעבר על המפייס, ובחרטה הממלאת את לבו. אך אם המפייס נשאר מרוכז בעצמו, הרי שהנפגע יחווה את הפיוס כפוגעני, ולא יביא למחילה. האבחנה בין הבעת הכרה בפגיעה ולקיחת אחריות, לבין הבקשה מהנפגע שימחל ויתרה מכך: כאשר נפשו של הפוגע יוצאת את הנפגע וחשה את כאבה, והוא מלא צער וחרטה על מעשיו הרעים, הוא יוכל לפרוס בפני הנפגע את חרטתו וצערו, את לקיחת אחריותו והכרתו בחומרת המעשים. אך לבקש מהנפגע למחול לו – לא יוכל. ככל שהמפייס מבין יותר את חומרת מעשיו ואת הנזקים העצומים שגרם – כך יבין יותר ששטיחת הבקשה לפני הנפגע, שיחון אותו ויסלח לו – אינה רלוונטית. וכאן יש להבחין בשני חלקים המרכיבים את המושג 'פיוס'. הראשון הוא הבעת ההכרה בפגיעה ובחומרתה, והבעת החרטה על כך. והשני הוא הבקשה מהנפגע שיקבל את דברי הפיוס ויסיר את כעסו והקפדתו, וימחל. בהקשר של נפגעי פגיעה מינית, ההנחה היא שהחלק הראשון הוא רלוונטי ונצרך ומועיל. ואולם החלק השני – שטיחת  בקשה לפני הנפגע שימחל – אין לו מקום, מחמת עוצמת השבר והנזקים של הפגיעה לא נכון להניח לפני הנפגע את הציפיה שיגמול חסד עם הפוגע וייעתר לבקשתו, והרי בקשה זו מבטאת חוסר הכרה בחומרת הפגיעה. יוכל הפוגע לומר לנפגע (כאשר יזדמן הדבר, כדלהלן) 'אני יודע שאי אפשר לסלוח על מה שעשיתי, וגם אני לא אסלח לעצמי על זה אף פעם.' אמירה זו מבטאת את ההכרה בחומרת המעשה, ולא מבטאת ציפייה מהנפגע לגלות חמלה כלפי הפוגע ולהיעתר לבקשת מחילתו.   האם על הנפגע מוטלת חובה מוסרית למחולנאמר בהלכה 'ולא יהיה אכזרי מלמחול' – והכוונה היא שראוי שהמתפייס יקבל את דברי הפיוס וימחל, ואולם אם הנפגע חש שעצם בקשת המחילה היא פוגענית, בהיותה מבטאת חוסר הבנה של עוצמת הפגיעה, או שהפוגע מרוכז בעצמו וכנ"ל, או שעצם החמלה כלפי הפוגע לא יכולה להתקבל על לבו הפצוע והיא מחריפה את כאבו וסבלו – אינו צריך למחול, שאין הנפגע צריך לצער את עצמו או להיפגע עבור הפוגע (והרי זה דומה למה שמובא בהלכה, שאין המתפייס צריך למחול במקום שזה יגרום לו נזק).   כיצד יוכל הפוגע להקל ולהפחית את סבלו של הנפגע ? על הפוגע לחזור אל ליבת העיוות של הפגיעה – והיא העדר האמפתיה, והיחס אל הנפגע כאל אובייקט ולא כאל אדם. כעת עליו להביא לביטוי את השינוי שחולל בעצמו, את היחס המתוקן אל הנפגע. ההשלכה הישירה לכך היא להבין לעומק ולרוחב מה הוא עשה לאותו אדם, מה המשמעות של הפגיעה המינית והשלכותיה – בעבר ובהווה. להכיר בסבל שעבר ועובר על הנפגע. להכיר בפגיעה האנושה בעצם הכבוד הבסיסי וערעור הערך העצמי והדימוי העצמי, והשלכות הישירות והעקיפות של הפגיעה (יש מאמרים רבים על כך ברשת. רשימת חלקית: פוסט טראומה, דיסוציאציה, חרדות, דיכאון, הפרעות אכילה, הפרעות שינה, חוסר תפקוד, הפרעות אישיות, הפרעות ביצירת קשר אינטימי), ולהכיר בצרכים הנפשיים שלו, הנגזרים מהקשיים וההתמודדויות הנפשיות שהוא נתון בהם. להכיר ולכבד גם את השינאה והתיעוב כלפיו – כביטוי אותנטי לחומרת הפגיעות ונזקיהן. ולהכיר ג"כ בצורך של הנפגע בהרחקת הפוגע מעל פניו וממרחב החיים שלו. עבור הפוגע זהו מסע מאתגר וארוך, המבטא מעבר בין 2 נקודות קצה – בין הריכוז העצמי שהיה שרוי בו – כפוגע, לבין ההתמקדות בנפגע, בכאביו ובצרכים הנפשיים שלו, מתוך כבוד וחמלה. מסע זה אינו פשוט, שכן הסבל והקושי של הנפגע (ולעיתים גם השיוך שלהם לפגיעה) הם לעיתים שקופים ואינם נראים, ומעבר לכך, ההכרה בכאב של הנפגע ובצרכיו מחייבת את הפוגע לעמוד מול החלקים הפוגעניים והקשים שלו. פוגע שגר בסביבת מקום מגוריו של הנפגע, ולא יכבד את הצורך של הנפגע שלא לפגוש בו באקראי בשגרת חייו, או לא יכיר בקשיים שונים שנגרמו מהפגיעה – הרי שהוא לא מכיר בכאבי נפשו ובצרכים הנפשיים שלו, ובמובן מסוים הוא ממשיך לפגוע – בעצם ההתנכרות לצרכים של הנפגע. [פעמים רבות, כאשר עולה שאלת הרחקת הפוגע מסביבת הנפגע – לאדם העומד מבחוץ נדמה כי הדיון הרלוונטי העיקרי הוא בשאלת המוגנות – האם בנוכחות הפוגע גלום סיכון לפגיעה נוספת, האם יש צורך 'אובייקטיבי' להרחיק אותו, ושמא ניתן לייצר מוגנות בדרכים חלופיות. ואולם מי שפותח את אוזנו ולבו להקשיב לנפשו של הנפגע, יתכן ויגלה ששאלת המוגנות ה'אובייקטיבית' היא שולית ביחס למה שמתחולל בנפשו של הנפגע מעצם המפגש עם הפוגע, או מעצם נוכחותו במרחב חייו. יתכן שהנפגע לא יוכל לבטא את הדברים, מרוב מצוקה, וזעקת נפשו הפנימית תישאר ללא מילים.]. אסור ליזום קשר עם הנפגעבדר"כ לאחר שהתרחשו פגיעות נוצר נתק בין הפוגע לנפגע, נתק שמן הסתם יימשך לאורך שנים. אסור לפוגע להתפרץ לעולמו של הנפגע, אף אם כוונתו אינה אלא לבקש מחילה. עצם יצירת הקשר עם הנפגע עלולה לעורר אצל הנפגע את הפגיעה, ולגרום לו סבל ונזק בל ישוער. קשר עם הנפגע ייתכן רק ביוזמת הנפגע, אחר שהוא מרגיש בשל לכך. יתכן שזה יקרה תוך זמן קצר, יתכן שיעברו 20 שנה עד שזה יקרה, יתכן שזה לא יקרה לעולם.   אם הנפגע יזום מפגש עם הפוגע – תהיה זו הזדמנות נדירה לפוגע לנסות לפייס את הנפגע, וכפי שנכתב לעיל – לא לבקש משהו מהנפגע, אלא להביע הכרה בחומרת הפגיעות, ובהשלכותיהן. לקחת אחריות מלאה עליהן. לשמוע את על מה שיש לנפגע לומר ולהטיח. להביע צער וחרטה. להביע נכונות לפיצוי כספי, ככל אשר יושת עליו, על פי מי שמוסמך לכך. כאן המקום להזכיר את תכנית 'צדק מאחה' – המאפשרת מפגש ושיח בין הנפגע לפוגע, מתוך התמקדות בנפגע, בפגיעה ובמענים הנדרשים בעקבותיה ועוד – וזוהי הזדמנות משמעותית לפוגע להכיר את הצרכים של הנפגע, ולמלא אותם כפי יכולתו (כמו ההכרה בפגיעה ובהשלכותיה, ולקיחת אחריות).לפעמים לא יהיה מפגש ישיר בין הפוגע לנפגע, אבל יהיה דין ודברים דרך גורם שלישי – ועדת מוגנות או גורם אחראי אחר. פוגע החפץ בתיקון ישקיע את מיטב כוחו במילוי דרישות הנפגע, מתוך ההבנה שאלו הם צרכיו הנפשיים, ועצם הכרה בהם מטיבה עם נפשו עם הנפגע. אף אם לא יזכה לכבוד ולהערכה על כך בעולם הזה – האמת היא שפעולות אלה יש בהם ערך עצום ועשויות לסייע (ברב או במעט) לנפגע לשקם ולרפא את עצמו.
סוף דברפיתוח האמפתיה כלפי הנפגע – תיקון עולםהמהלך המתואר לעיל, בו הפוגע מפתח אמפתיה כלפי הנפגע והכרה עמוקה בנזקי הפגיעות והשלכותיהן, הינו בעל חשיבות נוספת עבור הפוגע עצמו – והחברה בכללה: פיתוח האמפתיה כלפי הנפגע הוא מרכיב מרכזי ליצירת שינוי התנהגותי מכאן ולהבא, למניעת פגיעות נוספות.  ובאופן רחב יותר, בעולם שבו האמפתיה מפותחת יותר – תופעת הפגיעות המיניות תפחת. ככל שאנשים חשים יותר את הזולת ורגישים לצרכיו ולסבלו – כך העולם נעשה פחות פוגעני. ככל שנפתח יותר את האמפתיה לזולת, הסביבה שלנו תהיה רחוקה יותר מלפגוע.'קשיים נלווים', הניצבים בדרכו של הפוגעעבודת התיקון שתוארה במאמר זה – מורכבת ומאתגרת מאוד. מלבד מורכבות העבודה לכשעצמה, קשיים רבים ומשמעותיים עומדים בדרכו של הפוגע:• מאפייני אישיות – מאפיינים שכיחים בקרב פוגעים מינית – הערכה עצמית נמוכה, רמות חרדה גבוהות, קשיים בין אישיים לקויים, בדידות, חוסר בשלות רגשית, פחד וקושי ביצירת אינטימיות. כל אלה מקשים על האדם לעבור טיפול עומק • הדחקה – עצם העמידה מול המעשים הרעים שיצאו מתוכו, מול החלקים הרעים שקיימים בתוכו, מול הנזקים העצומים שגרם – קשה מאוד. קשה מאוד לשאת אשמה ובושה. הנטייה להדחיק ולא להודות ברע – חזקה מאוד• קורבנות מול לקיחת אחריות – ככל שהפוגע בעל היסטוריית חיים קשה ופגועה, קשה יותר לקחת אחריות על המצב ולשנותו, ויותר קל לו לחוש את עצמו כקורבן• מצב החיים של הפוגע בדר"כ אינו 'על מי מנוחות'. יש לו שלל בעיות משלו, הוא במלחמת הישרדות מטלטלת (על עתידו, על שמו הטוב וכו') והיכולת לעבור טיפול עומק תוך כדי חיי הישרדות חסרי יציבות ושקט – קשה מאוד. • החברה לא מזהה שינויי עומק. תהליכים משמעותיים שהפוגע יעבור – יתכן ולא יוכרו לעולם – לא על ידי הנפגע ולא על ידי החברה, והוא לעולם ייתפס כפוגע מינית. המלחמה הקיומית על כבודו, על הדימוי העצמי, ועל מקומו בחברה – מכוונת אותו לאחוז בטיעונים להפחתת האחריות, ובעצם להתבצר בדימוי עצמי שרואה את הפגיעה כאירוע חד פעמי שלא משקף את האמת. ההתבצרות הזו לא מאפשרת הכרה במה שצריך תיקון. • המאבק מול הנפגע. כאשר הפוגע מתמודד עם תהליכים מורכבים עבורו בהקשר לפגיעה, בהליך משפטי, בפגיעה בשמו ובמעמדו – באופן טבעי עצם המאבק יוצר עוינות וריחוק, הפוך ממה שנדרש מן הפוגע – לגלות אמפתיה לנפגע ולכבד את צרכיו. 
קשיים אלו לא פוטרים את הפוגע מאחריות, הם מורים על כך שתהליך התיקון של הפוגע הוא מסע ארוך והדרגתי, ומלמדים על הצורך העמוק בתמיכה ובליווי לאדם המבקש לצעוד ולהתקדם במסע תיקון זה. 
כל צעד וכל התקדמות במסע הזה הם בעלי ערך, הם חלק מתיקון עולם.

חזרה בתשובה של פוגע מינית

הרב נתן שלו

 תודתי העמוקה נתונה לנעה אופטובסקי (עו"ס וקרימינולוגית), ולפנחס וייס (עו"ס) – מנהל עמותת מבטח (mivtach.org.il), שסייעו בכתיבת המאמר.

פתיחה

אמון ביכולת התיקון

מפת החזרה בתשובה לפוגע מינית

בושה ואשמה

פרק א: עבודה אישית לתיקון הפגמים הדרושים תיקון, ולמניעת חזרה של העבירות