לאחר שעות של חיפושים, וחרדה, ומשטרה, מצאו אותו. וב"ה מצאו אותו חי, ואמבולנס פינה אותו לבית החולים. הגעתי לחדר מיון, וחיפשתי אותו. היה לי ברור שבשעות קשות אלה הוא זקוק לחבר קרוב. עברתי בין כל המיטות, ולא מצאתי. עד שהבנתי שהוא נמצא שם בחדר סגור, חדר עם השגחה.
נכנסתי וחיבקתי אותו. התיישבתי, והוא הביט בי בעיניים מתחננות. 'אני רוצה למות. אני כל כך רוצה למות' וחזר על זה פעמים רבות. את הסבל העצום שעבר עליו בשעות אלו לא היה אפשר שלא לראות. האלכוהול הרב שזרם לו בדם עשה אותו משוחרר. בלי עכבות ובלי פילטרים. הוא ממש התחנן על נפשו, שהסבל הזה ייגמר, והוא יוכל לנוח על משכבו. הרצון למות הופיע בצורה כל כך אותנטית.
ואני יושב לצדו ותוהה בתוכי, מה אני אמור לענות. איך אני אמור להגיב. קול אחד בתוכי זועק שכל טיפת הבנה לטירוף הזה עלולה להתפרש כלגיטימציה. ורק זה חסר לי, שהוא יקבל ממני חיזוק כלשהו למעשה הנורא מכל. וקול אחר בתוכי מביט אל הסבל ואל האומללות ושואל, האם אכן מה שהוא זקוק לו כעת זו האמירה 'חס ושלום! זה איסור חמור מאוד' ? האם הוא זקוק כעת לתגובה שיפוטית ? ואיך אפשר לחבק ולהכיל ולאהוב כשאני כל כך מזועזע מהטירוף האובדני הזה ?
ישבתי שם והבטתי בו ושתקתי, שתיקה מתוך הקונפליקט שקרע את נפשי ואת מוחי, והשאיר אותי קפוא ונבוך מבוכה עמוקה. ומבוכה זו המשיכה להטריד את נפשי, ולא נתנה לי מנוח. מה באמת התפקיד של מי שמלווה אדם אובדני. איך המעגל הקרוב אמור להגיב, ולפעול.
עם הזמן, ועם דברים שלמדתי וחוויתי, התגבשו לי כמה תובנות, שגיבשו עבורי את הפתרון למבוכה.
הרצון למות והרצון לחיות
התובנה הראשונה, שכשאדם זועק שהוא רוצה למות, אם הוא לא קם ועשה את זה, כנראה שמקונן בתוכו גם רצון לחיות. והרצונות האלה מתגוששים בתוך נפשו, ויוצרים מצוקה אדירה. התובנה שהרצון לחיות קיים גם הוא, מכוונת אותי לכך שההתנגדות שלי לאובדנות לא מעמידה אותי בצד השני של המתרס ויוצרת פער וריחוק בינינו. ההתנגדות שלי לאובדנות מחברת אותי אליו, אל הרצון שלו לחיות. כשאני אומר לו שהוא יקר ושאני לא מוכן לוותר עליו, אני לא מתעמת איתו – אני משמיע לו את הקול שקיים בתוכו. וזה מאפשר לי גם להיות בעמדה של התנגדות נחרצת למעשה האובדני, וגם בעמדה נפשית של אהבה וחיבור, ללא ריחוק. אני לא צריך 'להטיף' לו על כך שהוא צריך לרצות לחיות, הרצון הזה קיים, ואני צריך לחשוב איך הנוכחות שלי תגביר אותו.
התובנה הזו שהוא רוצה לחיות, לא מזלזלת ברצון למות, או מטילה בו ספק. הוא באמת נתון בקונפליקט נורא בין 2 רצונות. העזרה שלי לא תבוא מתוך ניסיון להעלים את הרצון למות. וכאן אני מגיע לתובנה השניה.
אהבה מכבה אובדנות
התובנה השניה, שהאהבה מכבה אובדנות. האובדנות היא סוג של דחף, שכדי שהוא יתחזק ויוכל לבוא לידי מימוש, הוא צריך למלא את האדם בעוצמה כזו, עד שחוויית הבדידות של האדם, שאין לו אף אחד ששותף עמו בסבלו – הולכת ומנתקת אותו מכל מערכות היחסים שיש לו. הוא בודד בעולם, ואין לו בעולמו אלא את סבלו הנורא, ומשאלת האובדנות. כשמציאות זו מחשיכה את כל חייו, ואין הוא יכול לראות עתיד, ואין הוא יכול לראות משהו מבעד לסבל ולאובדנות, הדחף האובדני מתגבר עד לכדי מימושו. אך חוויית האהבה – החוויה שאני אהוב, שאני יקר, שיש אנשים שאני נמצא בלבם, שאני חשוב להם, שהם מעריכים אותי ואוהבים אותי באמת – חוויית האהבה מחלישה ומקטינה את הדחף האובדני. כמו אור שדוחה הרבה מן החושך. היא לא פותרת את הבעיות שמייצרות סבל וכאב, אבל היא מעוררת לתחיה חלקים נוספים שקיימים בחיים – מערכות יחסים של אהבה, שמזינות את הרצון לחיות, ומדכאות את הדחף האובדני.
אינני יודע אם התיאור הזה 'מדויק מדעית', אבל כך הדברים מצטיירים לי, ותובנה זו מובילה אותי להבנה הבהירה – שהתפקיד של המעגל הקרוב הוא להיאבק בחוויית הבדידות. לא לחשוש להביע הבנה ואמפתיה למצוקה ולרצון למות, שהרי האמפתיה מתעמתת עם הבדידות, בעוד שחוסר הבנה של המצוקה וניסיון לזלזל בה או להעלים אותה – עלולים להגביר את חוויית הבדידות. לא לחשוש לשאול ולהתעניין 'יש לך מחשבות אובדניות?', לא לחשוש לדבר על האובדנות, אלא להיפך – לחשוש שהאובדנות לא תהיה מדוברת, ושחוויית הבדידות תתעצם.
שיפוטיות מגבירה בדידות. הדחקה, השתקה והעלמת עין מגבירות בדידות.
אהבה מחלישה בדידות. אמפתיה, התעניינות ושיתוף – מחלישים בדידות.
התפקיד של המעגל הקרוב הוא לא להיבהל ולהביע הסתייגות חריפה מהמעשה האובדני, גם לא להיכנס לוויכוח נוקב עם המחשבה האובדנית. התפקיד הוא להביע אהבה והבנה – כי אהבה מכבה אובדנות. ההתעמתות עם האובדנות, וחיפוש פתרונות אחרים למצוקה, יבואו בשלב השני, אחרי שהאדם מרגיש שהוא לא לבד – שיש כאן אנשים שבוחרים בו, שרוצים אותו באמת, שמבינים מה עובר עליו, שאוהבים אותו.
המאבק בבדידות – איננו התפקיד של המעגל הקרוב בלבד, אלא זוהי גם המשימה של האדם עצמו. כשהדחפים האובדניים מתגברים, על האדם לאמץ לעצמו דפוס התנהגות שהוא די הפוך מהנטיה האובדנית – לא להתכנס לתוך עצמו אלא ליזום את הכיוון ההפוך – לשתף בקושי , לדבר את הקושי. לחלוק אותו עם חברים. כך למדתי מארגון מש"ה – שמלווה אנשים שמתמודדים עם אובדנות, עם מעגל החברים התומך שלהם.
שיתוף והבנה ואמפתיה – אלו מושגים לא מובנים מאליהם בהקשר של אובדנות, מסיבה נוספת: התהום של הסבל והדיכאון היא תהום כל כך עמוקה, שזר לא יוכל להבינה. אי אפשר להבין עד הסוף את החווייה של אדם שהסבל והדיכאון והאובדנות ממלאים את נפשו עד כדי שהוא מואס בחייו. אפשר להרגיש את הכאב ולומר 'אני חש שאתה כל כך סובל, עד שאיני מסוגל לקלוט את כל עומקו של הסבל'. ועצם ההכרה בכך שיש כאן סבל גדול מנשוא, וגדול מלהבינו – יש בה כדי להפיל את חומת הבדידות.
מודעות לקושי שלי
והתובנה השלישית, היא המודעות לתגובות האינסטינקטיביות שלנו – תגובות של בהלה והסתייגות, תגובות של 'לא רוצה לשמוע על זה' , ו'אל תעשה לי את זה' ו'שלא תעיז'. תגובות אלה מובנות מאוד, כי כשאדם קרוב לנו רוצה לגדוע את חייו – זה מעורר בנו אימה וחרדה, וקשה לנו מאוד להכיל את זה. האינסטינקט שלנו דוחה את זה, כועס על זה, מנסה להתעלם מזה. (ובכלל, האינסטינקט שלנו לא רוצה להיות קרוב לדיכאון ולעצבות, גם כשאין שם את אימת האובדנות.) אבל התגובה הנכונה היא הפוכה מהאינסטינקט. התגובה הנכונה היא להביע אהבה , להתקרב, לשבור את חוויית הבדידות.
וכשקשה לנו להכיל את זה, כשקשה לנו להתקרב ולאהוב – גם אנחנו זקוקים לאהבה. גם אנחנו זקוקים לאמפתיה, להבנה ולאהבה – שיתנו לנו כח.
אהבה מכבה אובדנות, אבל היא לא פותרת את הבעיות , וגם את האובדנות היא לא מכבה לגמרי, אלא מחלישה אותה. לכן היא לא מהווה תחליף לתהליך שהאדם צריך לעבור, כדי להתמודד בצורה טובה יותר עם האתגרים שבחייו. היא נותנת אורך רוח, וכח, וצריך להזין אותה מחדש שוב ושוב. כי כל אדם צמא לאהבה.
לסיום נדגיש כי מאמר זה לא מהווה הדרכה לטיפול באירוע אובדנות. טיפול באירוע אובדנות מחייב פניה לגורמים מוסמכים (משטרה, מד"א, גורמים מקצועיים מטעם ברה"נ, וכן שמירה על האדם האובדני, בהתאם לנסיבות). המאמר התמקד בתפקיד החשוב של החברים, והחברים לא מתיימרים להחליף את גורמי המקצוע, אלא לתרום את תרומתם במקביל.
עוד נדגיש, כי כאשר החבר נקלע לסיטואציה שבה מתרחש ניסיון אובדני לנגד עיניו, או חשש לכך – והוא נדרש לפעול מיידית (להזעיק עזרה, להיאבק ולמנוע את המעשה), אף אם זה בניגוד גמור לרצונו של האדם – עליו לפעול ולעשות ככל הדרוש להצלתו, מתוך אהבה גמורה לאדם. אפשר גם להתנצל (בשעת מעשה, או אח"כ): 'סליחה שאיני יכול כעת לכבד את רצונך, אתה אהוב ויקר, ואני לא אוותר עליך לעולם' .
מאמר זה נכתב לעילוי נשמת שמואל ברוך כהן ז"ל
