לצפות בילד שלך סובל, כשאין לך שום דרך לעזור לו, זו התחושה הנוראית ביותר שיש בעולם.
אני צפיתי בילדה שלי סובלת. לא במחלה גופנית, שאפשר ללכת איתה לרופא ולחפש תרופה. אלא מחלה נפשית. כזאת שלוקח לך זמן לזהות שיש בכלל בעיה. כזאת שאתה מכחיש ואומר, לי זה לא קורה. כזאת שאתה מתבייש בה ושומר בסודי סודות. לא ידעתי למי לפנות, לא ידעתי בכלל באיזה כיוון ללכת איתה.
היו אנשים טובים סביבנו מלאים בעצות כרימון, מאבחנים בשקל, מטפלים ברגע. אלו רק בלבלו אותי יותר.לא ידעתי את נפשי מדאגה ולקחתי את הדאגה איתי בכל רגע מהיום שלי.
הזמן עבר, קיווינו שזה יעבור לבד, שסתם היינו בחלום רע ושעוד רגע נתעורר ונחזור לחיים רגילים. אבל המצב רק החמיר והחמיר והבית היחל להתהפך. הילדים האחרים התחילו לשאול מה קורה ולהיות במתח מהמצב, התחלנו לריב, להאשים אחד את השני, להצדיק את עצמנו.
עד שהבנו שהגיע הזמן לבקש עזרה מקצועית. אבל איזה?
שמענו על חיים של טובה שמיד קיבלו אותנו לאבחון והפנו אותנו לגורמים הנכונים.
הרגשנו פתאום שאנחנו לא לבד, המשא הכבד על כתפנו הפך למסע משותף שיש בו תקווה.
מתחושת ייאוש וראיית עתיד שחור, התחלנו לגלות שאנחנו לא הראשונים שזה קורה להם. שיש אנשים שמכירים ומקבלים את מה שקורה לנו בבית. שלוקחים אותנו יד ביד ברגישות ועוזרים לילדה שלנו להתרפא.
היום אני יכולה לספר לכם את הסיפור הזה בלשון עבר, בזכות המטפלים המסורים של חיים של טובה
היום הסאגה הזאת כבר מאחורינו ובאמת חזרנו לחיים הרגילים שלנו. היום יש לנו בטחון שלעולם לא נהיה לבד בזמנים קשים כאלה.
Photo by João Voltolini on Unsplash