כאשר הילד שלנו מגלה סימני פחד, אחת התגובות האוטומטיות שלנו היא לשדר לו חוזק, ולומר לו שאין לו ממה לפחד. התגובה הזו עשויה לשלול את הלגיטימציה לפחד, ולחסום את הביטוי שלו, והתוצאה היא שהפחד לא נעלם אלא נדחק פנימה. ובנוסף, יתכן שאנחנו בעצמנו מגיבים מתוך המצוקה שלנו – שקשה לנו לראות את הילד פוחד, ואנו נבהלים להרגיעו – וכבר למדנו שהמאבק בפחד לא ממגר אותו אלא מזין אותו.
התגובה ההורית צריכה לבוא בשני שלבים:
השלב הראשון הוא להרגיע את עצמנו. לקבל בהשלמה את זה שהילד פוחד, שזה בסדר גמור, ולא לצאת משלוותנו. נשנן לעצמנו שהורה נסער יוכל להסעיר את בנו, ולא להרגיעו. ההשלמה עם העובדה שהילד מפחד – לא מובילה לאדישות ואטימות כלפי הפחד שלו, אלא לאמפתיה שאינה נשאבת לתוך הפחד ונסערת ביחד איתו.
השלב השני הוא לתת לגיטימציה לפחד. 'נכון, זה באמת מפחיד, וזה מאוד טבעי שאנחנו פוחדים'. ההורה גם יספר על עצמו, שגם הוא לפעמים מפחד, ומרגיש לא נעים, וישתף מה עוזר לו להירגע. לאחר שהפחד מקבל את מרחב ההבעה שלו, הסערה נרגעת, וניתן להציע לילד לעשות דברים שיעשו לו טוב. הדגש העיקרי כאן, שהילד שואב כח מעצם השיח עם ההורה, מעצם העובדה שההורה מבין אותו ולא נאבק בו, מעצם העובדה שההורה מביע אהבה ותמיכה ולא סימני מצוקה ואיבוד עשתונות.
משימה בחיק המשפחה: כל אחד יספר על רגע אחד שהוא פחד, במה הפחד התבטא, ואיך הפחד עבר.
