שאלה:
לפני כמה שנים, התחלתי להרגיש מצוקה הולכת וגוברת בנפש. היום אני מבינה שבשנתיים האחרונות, אני בדיכאון שהולך ומחמיר לצערי הרב.
איבדתי עניין בהמון דברים שאהבתי לעשות, התיאבון שלי ירד פלאים, אני מרגישה שהחיים 'כבדים עלי', מרגישה שאני לא שווה כלום, שונאת את עצמי, את המשפחה שלי ואת העולם כולו.
ואני מרגישה כפויית טובה – כיצד ניתן להרגיש כך כלפי מתנת החיים של השם?
מרגישה שהדבר הנורא ביותר שקרה לי בחיים זה – העובדה שנולדתי. אני מוצאת את עצמי אומרת אינספור פעמים ביום שאני לא רוצה לחיות. ובשארית כוחותיי אני מתאמצת שהילדים חס ושלום לא ישמעו אותי. אבל מפחדת שלא ירחק היום ולא אצליח להסתיר את זה מהם. לצערי הרב, לפעמים אני מדברת על הילדים ביני לבין עצמי דברים שאני מתביישת להעלות על הכתב, מרוב המצוקה שנגרמת לי מההתנהגות שלהם. ואז אני מרגישה עוד יותר גרוע עם עצמי, מרגישה כאילו יש לי איזו מפלצת בפנים שאני לא שולטת עליה והיא מתפרצת והורסת. פעם חשבת שהמפלצת הזו היא חיצונית לי, כמו היצר הרע, אבל לא פעם אני חושבת – אולי המפלצת הזו היא אני?
לא פעם קשה לי להירדם בלילה, לוקח לי לפעמים כמה שעות עד שנרדמת, מרגישה דפיקות לב ולא רגועה.
בשכל אני יודעת שיש לי תפקיד בעולם, אני אישה בעלת השפעה ונשים רבות מתייעצות איתי. אבל ברגש הכל חסר משמעות.
חשבתי שזה יעבור. חשבתי שזה משבר אמצע החיים ושזה נורמלי ואולי הזמן יעשה את שלו, אבל לצערי זה לא קורה. ואם עד עכשיו הצלחתי איכשהו להסתיר את המצב שלי מהילדים, בזמן האחרון הם רואים את המצוקה שלי הולכת וגוברת וזה מתבטא בהרבה תחומים, והם ממש מסכנים. וגם בעלי כמובן.
אני מרגישה בודדה. אני אפילו לא משתפת את בעלי. הוא לא מבין את המצוקה שלי, ולשתף את החברות זה בכלל לא בא בחשבון.
אני יודעת שאני חייבת ללכת לטיפול, אבל אני מתביישת מאוד.
לא מצליחה לענות לעצמי על השאלה – איך יכול להיות שמי שהולך בדרך ד', ומשקיע בעבודת ד' ובבניית בית של תורה – ירגיש דיכאון??? הרי התורה היא מקור השמחה. והרבנים אומרים שדרך ד' היא היחידה שמביאה שמחה. ומי שהולך עם ד' הוא שמח. אז איך יכול להיות שבית של תורה הוא עצוב ומדוכא? זה ממש חילול השם בעיני! המצב שלי הוא מבחינתי חילול השם נורא! מה עוד שד' נתן לי כ"כ הרבה טוב בחיים ואני ככה עצובה? בושה וחרפה! אז איך אחשוף כזה דבר מבייש בפני מישהי שאני בכלל לא מכירה?
תשובה:
לבת ישראל היקרה, שלום וברכת ד'.
תחושת הבושה שאת מתארת, והאכזבה מעצמך, מובנת מאליה, וכואבת מאוד.
השאלה איך ייתכן שמי שהולך בדרך ד' חווה דיכאון, היא שאלה נוקבת וכואבת. אנסה לנסח את היחס לדיכאון מנקודת מבט של אמונה ועבודת השם. ואקווה שהדברים יהיו לך לתועלת.
מתוך מבט ריאלי על המציאות, ברור לנו שיש מחלות גוף ויש מחלות נפש – יש מצבים שגורמים לגוף להיות חולה, ויש מצבים שגורמים לנפש להיות חולה. דיכאון הוא אחד המצבים האלה, שהנפש חולה. זה מצב רפואי – שמוגדר כחולי. וכמו מחלות אחרות – יש רמות שונות של המחלה, יש מצבי קיצון, וכדו'. זה ברור לי כשמש, שאת לא אשמה בדיכאון שלך. הדיכאון הוא ניסיון מאת ד', ניסיון קשה, אבל הוא ניסיון מאת ד' – כמו נסיונות אחרים שהקב"ה שלח לך. לענ"ד כך המבט האמוני על המציאות הזו: אין כאן מקום לאשמה. כמו ניסיון העקרות, הפרנסה, וכמו ניסיון של מחלות גוף שונות – זהו מסע שהקב"ה מוליך אותנו בתוכו, יש לו תכלית, וההתמודדות שלנו מתחילה בקבלת עול מלכות שמיים – בקבלת הניסיון כפי שהוא. ובעשיית רצון ד' המתבקש בתוך הסיטואציה.
הדיכאון, גם כאשר הוא מופיע אצל עובד השם – אין זה עניין של חילול השם. אין הבדל בין מחלה פיזית למחלה נפשית. זה ודאי נכון שבית של עובדי השם אמור להיות בית שמח. אך דיכאון לא נמצא על הרצף שבין שמחה לעצבות , דיכאון איננו סתם 'חוסר שמחה' אלא מצב של חולי שפוקד את הנפש. ואם עובד השם לוקה בדיכאון, או בהפרעה נפשית אחרת, זה לא חילול השם, אלא זה ניסיון של ייסורים – ייסורי נפש, כמו ניסיון של מחלה פיזית.
כשאנחנו מגדירים דיכאון כחולי הנפש, זה לא אומר שהחולי אינו בר ריפוי. יש מחלות כרוניות שצריך ללמוד לחיות איתן, ויש מחלות שהן כמו אורח בלתי רצוי שבא לבקר, שהוא כאן באופן זמני בלבד. וההחלמה מהן היא החלמה מלאה.
ההגדרה של דיכאון כחולי הנפש אומרת שמרחב הבחירה הוא לא אותו מרחב בחירה של אדם שאין לו דיכאון. יש דברים בלתי נשלטים, יש שטף של מחשבות שאת לא מזמינה אותו. יש כאב וקושי וחוסר יכולת בהקשרים מסוימים.
קבלת הדיכאון כחולי שאני אינני אשם בו, גורמת הקלה עצומה לנפש. תחושת המצוקה הנפשית לנוכח הדיכאון יורדת. והאדם נעשה פנוי יותר לטפל בדיכאון בצורה יעילה, ולא לבזבז משאבים על ניסיונות שווא להיאבק בו או להתכחש אליו.
תחושת הבושה היא טבעית, ומאוד מאוד מובנת, ולכן אני מציע לך להתפלל אל ד', שיעזור לך לנקות את עצמך מרגשות אשם, ומתחושת הבושה , כאילו את שווה פחות מאחרים, כאילו את אישה פחות טובה או אמא פחות טובה. הדיכאון הוא לא את, הדיכאון הוא מחלה שפוקדת כעת את הנפש שלך, מחלה שאת לא אחראית על קיומה – כמו כל מחלה פיזית. גם המחשבות הקשות שעוברות לך בראש ביחס לילדים, שאת לא מעיזה להעלות אותן על הכתב – הן עדות נאמנה לכך שהנפש חולה. את אדם טוב, ואמא טובה, והמחשבות של כעס ושינאה כלפי הילדים הם תוצאה של הדיכאון. זה לא משקף אותך אלא זה מחלת הדיכאון.
ההליכה לטיפול היא עשיית רצון השם, באופן הפשוט ביותר. כמו במחלות גופניות, הליכה לרופא מומחה, ביחד עם תפילה לד', שישלח לנו רפואת הנפש ורפואת הגוף.
ברכת הצלחה רבה והחלמה מהירה
נתן
הרב נתן שלו
מייסד "ארגון חיים של טובה" ורב היישוב מבואות יריחו