אנחנו גרים בערים המעורבות. אשתי רוצה לעזוב, וזה קורע לנו את הזוגיות

שאלה

אנו גרים באחת הערים המעורבות. אשתי חווה מתח נפשי וקשה לה לישון בלילה. מצב בלתי נסבל.  היא רוצה שנעבור דירה למקום יותר שקט. אני חושב שזו החלטה פזיזה. גם נדמה לי שיש לה בעיה שהיא נכנסת למתח נפשי, ולא יודעת להרגיע את עצמה, והפתרון הנכון הוא לא לעבור דירה אלא ללמוד להתמודד. אולי גם לקבל עזרה מקצועית. מעבר לכך, מעבר דירה יפגע בנו קשות כלכלית. וגם קשה לי עם זה כי אני חש שזו כניעה לטרור, והחלשה של שאר תושבי המקום, וזה ממש מבייש אותי. אשתי נורא פגועה ממני, שאני לא מתחשב בה ובסבל שהיא עוברת. היא גם כועסת על עצם ההצעה שהצעתי לה ללכת לפסיכולוגית. אנחנו לא מצליחים לקבל החלטה מה לעשות, והקונפליקט הזה פוגע קשות בזוגיות שלנו. 

תשובה

נראה מתוך הדברים שברמה העקרונית ברור לשניכם שבריאות הנפש היא עניין חיוני ואסור להזניחו למען אידיאלים אחרים. ואעפ"כ אתם חווים קונפליקט זוגי קשה. נסרטט קווים כלליים להתמודדות זוגית נכונה עם הקונפליקט:

הצעד הראשון – הקשבה הדדית 

כל אחד מבני הזוג מחויב להבין את השני. לכבד את רצונותיו, צרכיו, דעותיו. להבין את קשייו. לצאת מתוך עצמו למסע של הקשבה – מסע של היכרות עמוקה עם עולמו של השני, בלא זלזול ובלא ויכוחים, להבין לעומק את בן הזוג. הבנה אינה הסכמה או ויתור, הבנה היא התקרבות לבן הזוג והכרה במצבו ובצרכיו. ההקשבה חייבת להיות דו סטרית. האיש צריך להבין ולכבד את הרצונות שלה והקשיים שלה, והאישה צריכה להבין ולכבד את הרצונות והקשיים שלו. 

מסע ההקשבה יגיע אל ייעודו כאשר כל אחד מבני הזוג ירגיש שהוא מובן באופן מלא. שהצד השני ירד לסוף דעתו ורגשותיו.  

הצעד השני – המחויבות לזוגיות

כאשר מופיע קונפליקט, נדרשים בני הזוג לגלות את המחויבות העמוקה שלהם לעצם הזוגיות, שהיא עומדת בחשיבותה הרבה למעלה מהקונפליקט עצמו (שאלת מקום המגורים). המחויבות לזוגיות אינה ערך אמורפי אלא יש לה יישום קונקרטי: בעת קונפליקט, הפתרון יבוא אך ורק מתוך מחויבות לזוגיות. הכרעת הקונפליקט בצורה כוחנית, ובכל צורה שמכריחה את הצד השני לוותר, זו מעילה במחויבות לקשר הזוגי. 

המחויבות הזוגית מביא את בני הזוג להפסיק להיאבק ביניהם – היא מציבה את בני הזוג באותו צד, כנגד הקונפליקט, מתוך רצון משותף למצוא פתרון שלא יפגע ולא ידרוך על אף אחד מבני הזוג. כך המטען הרגשי השלילי של הקונפליקט הזוגי – הולך ומתמסמס, כיון ששני בני הזוג לא נלחמים זה בזה, ולא מתנכרים לרגשותיהם ולצרכיהם , אלא להיפך. כך כאן, למשל, יהיה ברור לשני בני הזוג, שזה כלל לא משנה אם האישה היא הסובלת מהפרעות שינה או האיש, בני הזוג עומדים ביחד מול הקושי, ומחפשים את הפתרון שייטיב עם שניהם. 

הצעד השלישי – חיפוש פתרונות וקבלת החלטות, מתוך המחויבות לזוגיות

כעת יוכלו בני הזוג להעלות פתרונות ודרכי התמודדות. כעת, יוכלו בני הזוג להסכים על סולם הערכים, ומה קודם למה, ומה יידחה מפני מה, ולקבל החלטה משותפת בלב שלם. יוכלו גם למצות את האפשרויות השונות לנצח את הקושי ואת הפרעות השינה, מבלי לעבור דירה. אותן הצעות שקודם נתפסו כמתנכרות וכפוגעניות, יוכלו כעת להיתפס כפתרונות אפקטיביים אפשריים.   

סוד הדברים הוא, שכל זמן שיש למי מבני הזוג תחושה שכאבו לא זוכה להכרה, שאין הצד השני מכבד את עמדתו ואת צרכיו – התנועה היא תנועה של הסתגרות ומלחמה על זכות הקיום שלי, והקונפליקט נעשה יותר קשה וחסר מוצא ממה שהוא באמת. אך כאשר בני הזוג מאוחדים ברצונם להיטיב עם שניהם, מתוך הכרה ונתינת כבוד למקומו של כל אחד – נפתחות דרכים שונות לפתרון, הקונפליקט מאבד את סערת הרגשות השלילית שנאחזה בו, ומתגמד. 

ואסיים בשתי מחשבות נוספת, על ערכו של החוסן המשפחתי.

א. ביחס למתח שבין שלום הבית הפרטי לבין האידיאלים הלאומיים: החוסן המשפחתי נבנה מתוך ההתמודדויות עם קונפליקטים כאלה, ומתעלה דרכן. ובראייה רחבה, החוסן המשפחתי הוא המפתח לחוסן הלאומי שלנו. ובכוחן של משפחות מלאות חוסן, לתרום תרומה עצומה לאומה. עם מורכב ממשפחות, משפחות בונות עם. ותובנה זו מוסיפה גם היא את תרומתה, להעמקת המחויבות הזוגית. 

ב. אחד ממקורות החוסן הנפשי, להתמודדות לחצים וקשיים שונים, הוא החוסן המשפחתי. כאשר אחד מבני המשפחה במצוקה נפשית, הזוגיות והמשפחה צריכה להיות מקור כח עבורו, לא להיאבק בו ולהחלישו אלא לתמוך ולהיות שם בשבילו. אין זה אומר שכל בעיה נפשית יכולה להיפתר בתמיכה משפחתית, וגם אין זה אומר שהקונפליקטים נעלמים. זה אומר שבסיטואציה של מצוקה נפשית יש לזוגיות ולמשפחה תפקיד חשוב, ועליה להשכיל לגייס את עצמה למלא אותו: להעניק תמיכה, חוסן, אמון ובטחון.