צוהר מתהומות דיכאון- מכתב מאישה שהייתה שם:
"… כותבת לך את המכתב הזה מלב אל לב, ממש …
חוויתי דיכאון אחרי הלידה השלישית, דיכאון חמור, מאוד, זה היה הדבר הכי נורא בעולמות, זה היה מוות בתוך החיים, לא היה אותי, הכל נעלם, לא יכולתי לחיות ולהאמין. הייתי עמוק עמוק בתוך היאוש, שנים של סבל ממשי. ולא רציתי ולא יכולתי להאמין שאוכל אי פעם לצאת מזה.
כמובן שכל מה שעברתי השפיע גם על הזוגיות ועל הילדים – על האימהות שלי, הם ראו אותי במצבים לא פשוטים, התקפי חרדות מטורפים, עוצמתיים, שלקח לי זמן להירגע מהם, עצבות בלתי נשלטת, בכי שלא פוסק, יומיומי, והיו לי בתוכי המון מחשבות התאבדות, עד שתכננתי ממש איך לעשות את זה. לא יכולתי לחיות יותר בצורה הזאת, עד שרציתי פשוט להפסיק הכל ולהיעלם במוות אמיתי, ושכל הסרט הרע הזה ייגמר כבר.
גם האמונה שלי בד' ובחיים והאמון התערער מאוד ונעלם לזמן … כל כך כעסתי.
היו בי כוחות מטורפים של הרס, קטלני. והיו לי, מעבר למחשבות התאבדות, גם מחשבות, רצון לפגוע בילדים, בבעלי. אבל בחרתי לא להאמין לזה ולא עשיתי עם זה כלום ואני מודה על זה כל יום.
הייתי מלאה מחשבות רעות על עצמי, על העולם, על הכל, יאוש מטורף. יש תהומות שרק אני מכירה, ולא מאחלת לעצמי לשוב אליהם בחיים, ולא לך.
נורא פחדתי לקחת כדורים, מאז שאמרו לי שאני צריכה – לקח לי שנה שלימה עד שבסוף התחלתי לקחת, אני ממש נגד אקמול ותרופות, כי אני מאמינה בכוחות של הגוף והנפש לרפא את עצמם.
גם במשך הרבה זמן לא הסכמתי לקבל שיש לי מחלה – הדיכאון. גם בעלי היה נגד כדורים פסיכיאטרים. היה איזה שהוא שלב , אחרי שהתדרדרתי עוד ועוד בתוכי והשתגעתי מהקיום שלי בצורה הזאת, וכאבתי כל כך, הרגשתי שאני לא יכולה להמשיך לסבול בלחצים האלה, במוות הפנימי הזה.
ידעתי שאני רוצה לחיות עם עצמי בטוב, בבריאות, אבל לא ככה …
ידעתי שאני רוצה להיות אישה טובה לבעלי ואמא טובה לילדים שלי.
ידעתי איפה שהוא בפנים שאני חייבת להבין שחליתי במחלה קשה. וכמו שמישהו שיש לו מחלה בגוף הוא מקבל את זה ונכנע והולך לטפל, ככה גם בנפש, הנפש עכשיו חולה.
ולא צריך להאשים את עצמנו ואת כל העולם, זה תהליכים עמוקים שמתרחשים בפנים, ובסוף הם מרפאים. וצריך שתהיה קבלה בחברה, הסכמה שיש את התופעה הזאת, ורק לאהוב את עצמנו, ולחבק אותנו שם.
בנתי בלב, שאני צריכה כרגע לקחת את האקמול הזה, באופן זמני, כדי קצת להרגיע את המח. הכדורים לא ריפאו אותי, המח מסוגל לרפא את עצמו. הכדורים הם רק לבינתיים, ויכולתי לחשוב קצת קצת יותר מאוזן. בהמשך נעזרתי במטפלת מקסימה, שליוותה אותי ועזרה לי לרפא את עצמי.
יש מציאות של חיים, ויש מקום בגוף , בנפש, בנשמה – של איזון, ויש טוב פשוט, מרגישה שקשה לי לכתוב לך את זה כי אני נזכרת בעצמי שלא יכולתי להרים את הראש ולהאמין לדבר הזה בתוך הבוץ הסמיך העמוק והשחור הזה.
זה אפשרי להיגאל מהמיצרים הנוראיים האלה – ולנצח את הדיכאון. זה אפשרי להתחזק באמון עצמי ומתוך זה להילחם ולצאת לאט לאט. זה כמובן לא ביום, זה תהליך, אבל הוא שווה את זה , כי הוא יסודי ועמוק. ודווקא אחרי שיצאתי משם והתאוששתי וזה היה גם ארוך, הדרגתי מאוד, אני מרגישה חיבור יותר גדול לנשמה שלי, לנפש ולכוחות שד' נתן לי, המיוחדים.
בעצם, בשלבי ההתאוששות הכתה בי ההבנה, שהדיכאון הנורא הזה וכל מה שעברתי איתו, ולא משנה מה הסיבות שגרמו לו, היה שם קול פנימי שקרא לי, טלטל אותי חזק ואמר לי "תישתני"!!, תחיי אחרת, תתנקי ותפתחי לעצמך דפוסי חיים אחרים, חדשים, שמתאימים לך …
אני בטוחה שיש בך רצון לחיות, איפשהו, חבוי בתוכך שקשה לראות אותו בתוך החושך הזה. חייבת להגיד לך שאפשר לחיות אחרת, בטוב, בקלילות ובעבודה פנימית בריאה
הלוואי שהמכתב הזה ייגע בך. בפנימיות שלך, ברצון שלך לחיות, ברצון שלך, של נשמתך להיות את, להביא אור לעולם … ההתמודדויות שלך יתנו לך הרבה כח בעתיד, ובהווה, אם תדעי ותפנימי חזק שיש לך כוחות להתמודד עם זה ולצאת מזה ! זה אפשרי, זה אפשרי, ובסוף את תודי לד' שיצאת מזה. זה אפשרי אם רק רוצים ונכנעים למקום הזה עכשיו , שיש מחלה וצריך לטפל בה, כמו בכל מחלה גופנית.
את אהובה , מעצם קיומך, ואת טובה , טובה טובה.
יש אור ואת עוד תראי אותו אם רק תרצי.
תבורכי מלא ושיהיה לך טוב עם עצמך ועם החיים
יש שלום, יש הרמוניה, מתפללת שתחווי אותם בתוכך בקרוב, וזה יכול לקרות
באהבה,
אני.