הילדים שלי צמודים לסמרטפון, אנו אובדי עצות

שאלה:
הילדים שלי צמודים לסמארטפונים שלהם, בכל רגע  אפשרי. קשה לנו להגביל את שעות השימוש שלהם, אנו אובדי עצות.

תשובה:

הבעייתיות, הנזקים והמחירים ש'תרבות הסמארטפונים' מביאה בכנפיה, לא ניכרים לעין בהסתכלות שטחית. הנושא היחיד הניכר בחומרתו ובנזקיו הוא החשיפה לתכנים פסולים, אך ישנם נושאים נוספים, שאבחנתם מצריכה התבוננות ושימת לב, וגם פתרונם הרבה יותר מורכב מהתקנת תוכנת סינון:

תרבות השימוש הרווחת כיום, הפכה את המכשיר המדובר לאובייקט שמושך תשומת לב בכל שעות היום – בעבודה, בלימודים, בשעות הפנאי, ובשעות שמיועדות למשפחה. רובנו מתקשים להתנתק ממנו, או להתעלם מהתראותיו, בכל סיטואציה אשר תהא. חלקנו אף אוחזים בו דרך קבע, משל היה תפור או מודבק לידינו (גם אם הוא בגודל שנכנס לכיס). רבים לא נכנסים לשירותים בלעדיו (מחילה מכבודכם), ורבים לא מתיישבים לאכול לפני שמיקמו אותו בפוזיציה נוחה ליד הצלחת. אנו נאלצים להיפרד ממנו, רק לאחר שעפעפינו מכבידות, והשינה נכפית עלינו, או אז אני מניחים אותו בזהירות וברגישות בקרבת מקום, ומיד עם פתיחת עינינו בבוקר נזנק אליו בערגה, ונבדוק מה חדש אצלו.   

השימוש המוגבר, זה שמעבר לצרכים הסבירים, בא על חשבון דברים אחרים: תחביבים ועיסוקים בשעות הפנאי הולכים ומתמעטים, זמן איכות משפחתי מתמעט, מידת הריכוז בלימודים יורדת, הסחות דעת מקלקלות כל ניסיון לחוות חוויה אינטימית – עם עצמי אם עם אחרים, שיחות בין איש לרעהו הפכו להיות מעין "משחק בהמשכים" , שנקטע בכל פעם שאחד המכשירים של המשתתפים בשיחה מצלצל, הצורך הפשוט להקדיש תשומת לב אמתית לבני המשפחה לא מתממש, כיון שטרדות היום והקשרים החברתיים ממשיכים להעסיק אותנו גם בשעות הערב, כשהיינו אמורים להיות מכונסים בביתנו, לטובת יקירינו. הרוגע והשקט הנפשי הפכו למוצר נדיר, כיון שיישרנו קו עם התפיסה (ההזויה) לפיה כל אחד אמור להיות זמין לכולם, תמיד.

תרבות שימוש זו לא נחתה עלינו בלא סיבה, אלא יש לה מניעים נפשיים. אנו מחפשים הנאה, סיפוק ושמחה. בצורה אובססיבית אנו רודפים אחרי כל מה שיכול להוציא אותנו מהשעמום, מהבדידות ומהעצבות.

הסמארטפון שבה אותנו בקסמו. אימצנו אותו אל חיינו ולא העלנו בדעתנו שתשומת הלב התמידית למכשיר תסרס כל חוויה אינטימית, ותשטיח את מערכות היחסים היקרות לנו. השטחה של מערכות יחסים היא תוצאה ישירה של חוסר פניות נפשית ושל ירידה בזמן איכות. אימהות לוקחות את עולליהן לגן המשחקים, אך בשעה שאלו כמהים לאמא שתהיה איתם, שתראה איך הם מתגלשים ומתנדנדים, שתחייך אליהם ותעצים אותם, הם מוצאים עצמם לבד עם הנדנדה וארגז החול, וכאשר מביטים באימא באכזבה, הם מוצאים אותה עסוקה בסמארטפון.

תרבות זו מרבה בדידות בעולם. הקשרים הווירטואליים אמנם  הולכים ומתרבים, אך הם לא הדבר האמתי. חברות אמת, כזו שנוסכת בטחון, שחברי יקבל אותי איך שאני, שיכיל אותי ולא ישפוט אותי לרעה, לא מושגת על ידי שיתוף תמונות וחוויות מהטיול האחרון.

אין לנו להלין על ילדינו, שרואים איך אנו נוהגים ועושים בדיוק כמונו. רק אם נטמיע את השינוי בתוכנו, נוכל להתחיל לצפות שגם ילדינו ילכו בעקבותינו.

עלינו לחזור איש אל רעהו, לכבד את המפגש החי והאותנטי הרבה יותר מכל מסרון או תמונה שנשלחה אל מכשירנו. להיות אחד עם השני במלוא המובן הנפשי, ולפתח חברויות אמת.

עלינו לחזור איש אל משפחתו, ולהעניק לה את מלוא תשומת הלב, בזמנים המיועדים לכך. לאזן בין טרדות החיים שבחוץ לבין צרכי הבית.

ועלינו גם לחזור איש לעצמו.

ואחרי הכל, עלינו לפתח תרבות שימוש שפויה, שמאזנת בין היחס שמקבל המכשיר לבין היחס שאמורים לקבל תחומים אחרים בחיינו.

במישור הפרקטי, הקושי המרכזי הוא שנוח לנו להתנהל בצורה ספונטנית, לא מחושבת ואוטומטית. מושגים כמו בקרה, ניהול, ושליטה – נתפסים כמושגים מכבידים ומציקים. והתוצאה, שבאופן ספונטני כל צפצוף והתראה מסיחים את דעתנו, ובכל רגע פנוי אנו פותחים מסך לבדוק אם יש משהו חדש, וכן נשארים דרוכים כל הזמן, שחלילה לא נפספס משהו בזמן אמת.

כאשר אדם סובל מהשמנת יתר, והוא זקוק לדיאטה, הוא ניצב בפני אותו קושי: מעתה עליו לשנות הרגלי אכילה, לנהל את התפריט שלו, ולהיות בבקרה. גם בהקשר הפיננסי – אדם שבהתנהלות הספונטנית שלו מגהץ את כרטיסו יותר מדי, וההוצאות גדולות מן ההכנסות, מגדיל את המינוס שלו מידי חודש. אם רצונו לשפר את מצבו עליו להימנע מרכישות ספונטנית, עליו לנהל את התקציב, ולהפעיל בקרה על כל הוצאה שמוציא, האם היא חורגת מהתקציב או לא.

כך גם בענייננו: כולנו זקוקים לדיאטה דיגיטלית. לשינוי הרגלי צריכה. ועל מנת לחולל שינוי יש להיפרד מההתנהלות הספונטנית הנוחה, ולהגביל את השימוש בסמארטפון, בהתאם לשאר צרכי החיים. ישנן מספר אפליקציות ייעודיות שפותחו לצורך ניהול השימוש בסמארטפון, ומאפשרות שליטה מלאה במכלול שימושי הסמארטפון.  

השיח שיש לקיים עם הילדים הוא בדיוק אותו שיח שיש לנו לנהל עם עצמנו, על העלאת המודעות להשלכות השימוש הבלתי מבוקר, ועל קבלת החלטות להגבלת השימוש בהתאם לצרכים.