האם פערים בין בני זוג היא ברכה או קללה ? ואיך מתמודדים עם פערים ?
בשלבי ההיכרות והאירוסין – ההיכרות בין בני הזוג מתעמקת ומתרחבת, התכונות והמעלות של בני הזוג הולכים ומתגלים, גם החולשות והפגמים נחשפים מעט, בהתאם לעומק ההיכרות והפתיחות.
לאחר החתונה והתחלת חיי הנישואים, מתחיל מצב חדש, והוא החיים המשותפים. הולכים ומתגלים פערים. עובדת מציאותם של פערים היא מחויבת המציאות, שהרי לכל אחד מאיתנו יש צורת חיים מסוימת, שהיא מארג גדול של מרכיבים – חלומות, רצונות, סדרי עדיפויות, סולם ערכים, צורת הסתכלות וניתוח מציאות, צורת חשיבה, עולם רגשי עם דגשים שונים, הרגלי חיים, ציפיות מהמערכת הזוגית, דפוסי התנהגות, דפוסי ודרכי פעולה, וכדו'. צורת החיים של שני בני הזוג לא יכולה להיות זהה, והשונות הזו מולידה פערים רבים, במגוון רחב של תחומים. פערים בסדרי עדיפויות, פערים בחלומות וברצונות, פערים בדרכי התנהלות, פערים בציפיות זה מזו וזו מזה, ועוד ועוד ועוד.
האם הפערים הם סוג של 'גיבנת' שמעיבה על הקשר הזוגי , 'גיבנת' שהיינו מעדיפים שלא היתה קיימת ? או שמא ניתן להפוך את הלימון ללימונדה, ומתוך מציאות הפערים תימשך ברכה לקשר הזוגי ? ואיך מתמודדים באופן נכון עם פערים ?
מאמר זה לא מהווה מענה לכל אתגרי הזוגיות. המאמר ממוקד בנושא ההתמודדות עם פערים, שהוא נושא ספציפי בחיי הנישואים, אך הוא גם נושא כללי, ומבטא את ליבת ברית הנישואים.
'מי שמוותר לא מפסיד'
מקובל לחשוב שבשביל שהזוגיות תהיה טובה, צריך לדעת לוותר. שיטת הוויתורים זוהי הדרך הקלה והמהירה להימנע מהתנגשות, מוויכוח, ממריבה. ובנוסף, הוויתור הוא סוג של מתנה שהמוותר מעניק, ומתנה יוצרת קירבה. מי שמוותר זוכה לפירגון חוזר, להערכה, ומן הסתם גם יזכה שבפעם הבאה יוותרו לו.
יש אמת גדולה במעלתו וכוחו של הוויתור, אך הוא לבדו, כשיטת חיים, ינחל כשלון. מדוע ?
הוויתור הוא השתקה. השתקה של הקול שלי, הדעה שלי, הצרכים שלי, הרגשות שלי. וההשתקה היא מרה, כי היא מבזה אותי. אני ראוי לכבוד. הדעות שלי, הרגשות שלי, הרצונות שלי – ראויים להישמע וראויים לכבוד. כשאחד מבני הזוג מחליט לוותר, הוא יכול לוותר על עניין ספציפי שיש בו פערים, אך ודאי לא יכול לוותר על הצורך הקיומי שלו לכבוד.
זוג שיודע להתמודד עם פערים רק באמצעות שיטת הוויתור – ימצא עצמו בפנקסנות ובתסכול הדדי. תור מי לוותר כעת. מי מוותר יותר, ולמה שוב מצפים ממני לוותר, וכן הלאה.
ומעבר לכל הנ"ל, יש תחומים שכלל לא נכון לוותר בהם – פערים הקשורים לעולם הערכים.
'הפכים משלימים זא"ז'
עוד מקובל לחשוב, שעצם השונות בין בני הזוג, בין גברים לנשים באופן כללי, ובין בני הזוג באופן פרטי – יש בה ברכה. כל אחד לבד הוא חסר, הוא חלקי, והחיבור של שני בני הזוג יוצר השלמה. לדוגמה, כשאחד מבני הזוג יותר מסודר ומקובע, והשני יותר ספונטני ושובב – השילוב טומן בחובו ברכה גדולה – הראשון מביא לזוגיות את הסדר והיציבות, והשני מביא את ההתחדשות והשמחה.
וכך נכון לגשת לפערים רבים בין בני הזוג – כל אחד מביא עמו אמת מסוימת, ערך מסוים, וזוהי ברכה גדולה לבית.
אך תפיסה זו, כעומדת בפני עצמה, לא מהווה שיטת התמודדות. מדוע ?
ראשית משום שגם כאשר תפיסה זו קיימת – היא לא מעלימה את ההתנגשות, ואנו זקוקים לדרך התנהלות מול הפערים.
ושנית, שלא בכל ויכוח ובכל פער, ניתן לראות או לחוש את הברכה שהשונות מביאה.
א"כ אף שנכון מאוד שנקודת המבט של כל אחד מבני הזוג תהיה כנ"ל, שאני לבדי חסר, וכל אחד מבני הזוג מביא ברכה עצומה אל הבית, אין די בנקודת מבט זו כדי להתמודד עם ההתנגשויות.
מודל ברית הנישואים – הקשבה ושותפות
המודל של חיי נישואים, בהקשר זה של ההתמודדות עם פערים – מורכב משני שלבים:
השלב הראשון הוא ההקשבה והכבוד: כשהזוג נקלע למצב שבו מתגלה פער, מוטלת עליו משימה שהיא קודמת לשאלה איך להכריע או לפתור את הקונפליקט, והיא משימת ההקשבה והכבוד:
כל אחד מבני הזוג נדרש להקשיב , להיפתח לעולמו של השני, ולהבין אותו. לא לבקר ולא לשפוט, להתייחס בהערכה ובכבוד לעולמו הנפשי של השני, ולהבין את מבוקשו. הקשבה שכזו יכולה להתבצע מתוך התפיסה שמקבלת את עובדת השונות בין בני אדם. מתוך התפיסה שבהחלט ניתן לראות ולפרש את המציאות אחרת מהדרך שבה אני עושה זאת, שניתן לרצות רצונות אחרים ממה שאני רוצה. שניתן לחשוב אחרת. שניתן לבנות סולם עדיפויות אחר. כל אדם הוא עולם שלם, הראוי לכבוד, ועלי להיכנס לתוך עולמו, לטייל בו ולהכירו, ולהבין את רחשי לבו, את ההיגיון הפנימי שלו. תנועה זו של היכרות והקשבה – היא תנועה של התקרבות. היא מבטאת הערכה וכבוד, היא תנועה שמעניקה לצד השני ביטחון, שהוא רצוי ומוערך ומקובל גם כאשר הוא שונה ממני ומעמדותיי.
בקשר זוגי ההדדיות היא מחויבת, אין צד אחד מתבצר וצד אחד מקשיב, אלא שני הצדדים מקשיבים. שני הצדדים מעניקים זה לזה את המתנה הנפלאה הזו, וכל אחד מרגיש שהקשר הזוגי לא מוחק אותו, לא מזלזל בו, לא משתיק אותו.
השלב השני בא אחרי שהשלב הראשון הושלם. כעת שני בני הזוג מתחברים זה לזה ומחפשים פתרון לקונפליקט. הם לא נעמדים זה מול זה, אלא שניהם כאחד מול הקונפליקט. זוהי המשמעות הממשית של ברית הנישואים – לחיות ביחד, לקבל החלטות ביחד, לא מתוך מאבקי כח ומחיקה של צד אחד, אלא מתוך הקשבה וכבוד. שני בני הזוג מבינים היטב את הצרכים והרצונות של שניהם, והם מחפשים ביחד פתרונות ראויים. פתרונות שיהיה בהם איזון והתחשבות. וגם כאשר אין מנוס אלא שאחד הצדדים יוותר, הוויתור הזה יזכה להכרה, הוא יהיה מוערך, ויהיה איזון גם בוויתורים.
'לא לעמוד זה מול זה אלא שניהם כאחד מול הקונפליקט' – זהו הלב של הנישואים:
דפוס ההתנהגות של הרווקות הוא שאני עומד לבדי, אני ממוקד בעצמי, ברצונות שלי, וכאשר זה מתנגש עם אנשים אחרים אני מחפש דרכים להטות את השני אלי, או שאני מחליט להעניק מתנה ולוותר. בשתי האפשרויות אני נשאר לבד – או שאני השולט, או שאני המוותר והמעניק. ואני נע על הציר הזה, בין שתי הקצוות – בין שליטה לוויתור. ברית הנישואים יוצרת מצב חדש – אני לא חי לבד. אני חש את בן הזוג, אני ער לרצונות שלו – וכאשר ישנו פער, אנחנו מתקרבים זה לזה בהקשבה ובכבוד, ומחפשים ביחד פתרון ראוי. התנועה שלי איננה על הציר שבין שליטה לוויתור, אלא על ציר אחר: הציר שבין אני הפרטי לבין ברית הנישואים. ההתמסרות לנישואים היא לא וויתור והקרבה של עצמי, היא צורת חיים חדשה, שבה שני בני הזוג מתנהלים ביחד, באהבה, רגישות וכבוד.
שפת השיח הזוגי
כשבני זו כורתים ביניהם את ברית הנישואים, הם מתחייבים זה לזה את כל הנ"ל :
שלא נמחק זה את זה, שלא ננסה לשלוט, שלא נקטין את הערך ואת הכבוד של השני, שנעניק זה לזה את הביטחון שהוא מקובל ואהוב ומוערך, כפי שהוא.
בתוך ברית הנישואים, השיח הזוגי הוא שיח של בקשות ולא שיח של פקודות. כשאחד מבני הזוג זקוק למשהו, הוא פותח את הדברים – מאוד חשוב לי ש …. מאוד פגע בי ש …. אני זקוק ל … – שפה זו היא שפה של תקשורת פתוחה – שפה שעל ידה אני חושף את עולמי לפני השני, מגלה לפניו את הצרכים שלי, את הרגשות שלי. שפת הפקודות היא השפה ההפוכה – שפה שמסתירה את עולמי הפנימי, ומתמקדת בדרישות, ובשיפוטיות כלפי השני.
כאשר שני בני הזוג נאמנים לברית הנישואים – הם לא מנסים להשתלט, או לשנות את בן הזג השני, יש לשניהם את הביטחון שהזוגיות שלהם גבוהה מכל הפערים, ובכל פעם שמתגלה פער, הם יתמודדו איתו מתוך הברית.
תנועה על הציר
המיקום של כל אחד מאיתנו על הציר הנ"ל – הציר שבין אני הפרטי לבין ברית הנישואים – אינו סטטי. ישנה תנועה תמידית על הציר, פעם לכיוון קצה זה, ופעם לקצה השני. אולם בעת שמתגלה פער, אנו נדרשים להתקרב לקצה העליון, ולהתנהל מול הקונפליקט מתוך הברית.
לסיכום, פערים הם ברכה או קללה ?
פערים מחייבים עבודה אישית והתכווננות של בני הזוג – תנועה על הציר מהקצה הפרטי אל הקצה של הברית. אמנם תיארנו את תנועה זו במושגים שמתארים עבודה שאינה טבעית וזורמת ('משימה' 'התחייבות' וכדו'), אך האמת היא שקשר זוגי בריא משייך אותנו באופן טבעי אל המקום העליון בציר. כשכל אחד מאיתנו מרגיש אהוב ומכובד, והקשר הזוגי הוא מקום מבטחנו, ברית הנישואים היא טבעית לנו, אנו שמחים בה וחיים לאורה.
הברית באה לידי ביטוי דווקא בהתנהלות שלנו כזוג אל מול הפערים – וזוהי ברכתם.
ה'קללה' טמונה לא בפערים, אלא בהתרחקות מהברית – המתבטאת בהתנהלות של מאבקי שליטה, מחיקה עצמית, חוסר הקשבה ורגישות, וכיו"ב. ובאמת 'קללה' זו היא כמובן מושג מושאל בלבד, אין כאן קללה, יש כאן אתגר של אימוץ צורת חיים חדשה – צורת חיים של ברית נישואים.
