שאלה:
מתחילת הנישואים דברים לא הלכו כמו שצריך, והמצב רק הלך והחמיר. אף פעם לא רציתי להתגרש, ולא חשבתי שאני אמצא את עצמי שם. עברנו כמה מטפלים ויועצים, אנחנו כעת פרודים, והשאלה על גירושין פשוט מתישה אותי … אני לא יודעת את מי לשאול ועל מי לסמוך. לפעמים נדמה לי שזה הדבר הנכון ולפעמים אני מפחדת שזו טעות איומה. מפחדת להחליט. מה הרב ממליץ לי ?
תשובה:
ההחלטה להתגרש זו החלטה קשה מאוד. זו הכרזה על כישלון הנישואים – שהוא גם הכישלון שלי, זו קבלת סטיגמה לא רצויה, וזו גם תחילתה של תקופת הישרדות לא פשוטה מבחינה כלכלית (בדר"כ), נפשית (תמיד), ופעמים רבות זו גם תחילתה של מלחמה מכוערת. פעמים ההחלטה להתגרש היא גם אבדן האמון בעצמי, וביכולת ליצור זוגיות שמחה ובריאה. וכשיש ילדים בתמונה, ההחלטה להתגרש מערערת את כל עולמם, ומשפיעה באופן דרסטי על מצבם הרגשי והכללי.
גירושין היא טראומה, וטראומת גירושין שקולה לטראומת אובדן של קרוב מדרגה ראשונה.
דילמת גירושין חובקת בתוכה שאלות רבות ומורכבות, ובעצם היא מעין מסע ארוך הנע בין 'תחנות' שונות:
- שאלת הלגיטימציה להתגרש
- האם יש טעם להמשיך לנסות ? האם הגיע הזמן להרים ידיים מניסיונות התיקון?
- מחסומים ולבטים פנימיים המקשים על קבלת החלטה
- שאלת ה'כדאיות': הגירושין מול שלל 'מחירים' כבדים שאני עלול/ה 'לשלם' בעקבותיהם, ובראשם שאלת טובת הילדים.
בדברים הבאים אנסה להתייחס ל'תחנות' אלו, מנקודת מבט תורנית ופסיכולוגית.
א. האם יש לגיטימציה להתגרש?
הזוגיות והמשפחה היא ערך. ערך מקודש ששווה להילחם עבורו, להקריב עבורו, ולהעמיד אותו במקום גבוה יותר מהמימוש העצמי. תפיסת הזוגיות כערך היא גם סוד קיומה. המחויבות הפנימית להקים בית, היא יסוד הבית. ומנגד, ברור הדבר שזוגיות חייבת להיות בריאה ושמחה, ולהיות זו שנותנת כח ולא זו שמכבידה ומעייפת. הקשר הזוגי צריך להמשיך להתקיים מתוך רצון בני הזוג והשקעתם ההדדית בקשר, ולא מתוך פחד מגירושין וחוסר ברירה. לכן טוב הדבר שהאפשרות של גירושין היא אפשרות קיימת, ובזכותה הקשר הזוגי אינו קשר כפוי ומובן מאליו אלא משהו ששני בני הזוג צריכים לבחור בו ולהשקיע בו. כאשר ישנם קשיים ובעיות במערכת הזוגית, הפחד מהגירושין מנציח את הבעיות ולא מביא לפתרונם. האפשרות להתגרש מייצרת מוטיבציה להתמודד עם הבעיות ולתקן, ולא להישאר עם המצב כפי שהוא ולהרים ידיים. גירושין זו אופציה שצריכה להיות קיימת – לא כאופציה ראשונה, אלא כאופציה אחרונה, כאשר באמת כלו כל הקיצים, אך עצם קיומה מיטיב עם הזוגיות.
המצב האידאלי הוא שזוגות לא יתגרשו לחינם – במקום לעבוד ולתקן , וכן שזוגות לא יהיו נשואים לחינם – ויסבלו סבל נורא רק מחמת רתיעה מגירושין. השאיפה צריכה להיות שכל זוג שחווה קשיים יפנה לעזרה מקצועית, וישקיע את כל מרצו וכוחו בתיקון ובשיקום הקשר הזוגי, עד שהקשר הזוגי יהיה מקור הכח והשמחה לבני הזוג. היחס המקודש לערך הזוגיות והמשפחה צריך לבוא לביטוי לא בבחירה לאכול מרורות ולוותר על הצרכים שלי כדי לא לפרק את המשפחה, אלא במחויבות להשקיע מאמצים בצמיחתו והעמקתו של הקשר.
ב. האם ניסינו הכל ?
- ככלל, החלטה על גירושין היא בידי האדם עצמו. לא המטפל ולא הרב, לא ההורים ולא החברים יחליטו עבורי. הם לעולם לא יוכלו להחליט עבורי, וגם לא לשלם את כל המחירים שבעקבות הגירושין. יש הרבה אנשים עם רצון טוב, שיכולים לגרום נזק, לתת עצות אחיתופל, לבלבל ולהחליש (לשני הכיוונים). גם שאלת האלטרנטיבה (מה יהיה לי יותר טוב, להישאר בזוגיות הזו או להתגרש), מלאה במרכיבים סובייקטיביים, ואדם מבחוץ, חבר טוב וקרוב ככל שיהיה, לא יוכל להכריע בשאלה זו. מעגלי התמיכה של האדם לא צריכים לספק תשובות, אלא לספק אמפתיה, עידוד ותקווה.
- מידת הסבל שסובלים בני הזוג, איננה הקריטריון לפיו יהיה נכון לקבוע שהגיע הזמן להתגרש. ישנם כשלים במערכת הזוגית שעשויים לגרום סבל רב ועצום, אך אין זה אומר שהם אינם ניתנים לתיקון. כאשר הצרכים הנפשיים הבסיסיים של כל אחד מבני הזוג לא ממולאים, שניהם מרגישים קרבנות, שניהם מרגישים שנעשה להם עוול, שניהם מרגישים שהצד השני אטום וחסר לב, וש'אין עם מי לדבר'. יתכן שטיפול זוגי מקצועי יצליח להוביל את שני בני הזוג לראות את הצרכים של השני, וללמוד איך למלא אותם, והקערה תהפוך את פיה. ישנם טיפולים זוגיים שמצליחים להחיות מתים – להחיות את הקשר הזוגי שהיה מת לגמרי (!).
- גם כאשר הלכו בני הזוג לטיפול, והטיפול כשל, אין זה אומר שאבדה התקווה. ייתכנו סיבות רבות לכישלון של טיפול – כגון חוסר מקצועיות של המטפל, חוסר כימיה, חוסר בשלות של בני הזוג או אחד מבני הזוג, קושי לתת אמון במטפל, הטיה (אפילו קלה) של המטפל לאחד הצדדים, חוסר התאמה בין השיטה הטיפולית וסגנון העבודה של המטפל לבין הצרכים של בני הזוג, חוסר זיהוי של בעיה פרטנית המצריכה טיפול פרטני לאחד מבני הזוג. פעמים טיפול נכשל בשל ציפיות לא ראליות של המטופלים. המטופלים מצפים לחוש שינוי ממשי אחרי כל פגישה, ופתיל הסבלנות שלהם קצר ולא מאפשר לתהליך הטיפול להתרחש. המשמעות המעשית של תובנה זו היא שכאשר טיפול נכשל, יש צורך לברר מדוע הוא נכשל, ולהיות פתוחים גם לאפשרות שמשהו בגישה שלי צריך להשתנות כדי שהטיפול הבא לא יסתיים באותה תוצאה.
כאשר אדם חש שהוא 'ניסה הכל' ואין טעם להמשיך – צריך לדעת שעולם הטיפול הזוגי מלא בשיטות טיפול וישנן הצלחות כבירות בתחום טיפול זוגי. והשאלה הגדולה היא האם הם כזוג נעזרו באנשים הנכונים, ובשיטות הנכונות (עבורם). כמו בכל תחום מקצועי- שאלות כעין זו יכולות להתברר בעזרת אנשי מקצוע הבקיאים בתחום. אך גם אחרי שמיעת חוות דעת אנשי מקצוע, הדברים לרוב לא חתוכים ובהירים, באופן שאין מה להרהר אחריהם, ונשאר מרחב לשיקול דעת, ואנו חוזרים להחלטה האישית של האדם, לאור כל הנתונים שלפניו.
ג. יסורי וחיבוטי נפש
יסורי וחיבוטי הנפש של מי שניצב מול דילמת גירושין, קשים מאוד. אבקש להצביע על מספר מוקדים:
- בין אופטימיות לבין עיוורון. אופטימיות ואמונה וראייה חיובית הן תכונות טובות וחיוביות מאוד. בעזרתן אנו מתמודדים עם קשיים, מתמלאים באורך רוח וסבלנות, ומצליחים לצלוח תקופות קשות. מצד שני צריך לשים לב לכך שהאופטימיות לא מייצרת אשליה מנותקת מהמציאות, שהאופטימיות היא ראייה מפוקחת ולא עיוורון וחוסר יכולת לעכל את המציאות כפי שהיא. האתגר בהקשר זה הוא למצוא את האיזון בין אומץ וגבורה לעמוד מול המציאות כפי שהיא באמת, לבין עין טובה אמונה ואופטימיות.
- בין קבעון וחוסר גמישות, לבין גבורה והחלטיות. אחד הדברים שמאפיין זוגות במשברי נישואים הוא ראיית בן/בת הזוג באור שלילי באופן טוטאלי. ניתוח האישיות באופן שיפוטי, וייחוס תכונות רעות או בעיות נפשיות, אשר בסופו של דבר מסתכמים למסקנה קשוחה ומקובעת: "הוא/היא לא פרטנר לזוגיות". "הוא/היא לא יכול/ה להשתנות", וכן על זה הדרך. החשיבה המקובעת על בן הזוג לא מאפשרת התבוננות פנימית על החלק שלי במשבר, על השינויים שאני צריך לעשות, וממקדת את המבט אל האשמה המלאה של בן הזוג. ובנוסף, היא כנבואה המגשימה את עצמה – היא מסלימה את האווירה, לא מאפשרת התקרבות, חוסמת כל מאמץ וניסיון לתיקון, וגם טיפול זוגי נעשה עקר ולא רלוונטי, אם החשיבה המקובעת על בן הזוג לא נסדקת. אחת השאלות הקשות שצריך כל אחד לשאול את עצמו, האם יש בתוכו דפוס חשיבה מקובע שלא מאפשר תנועה חיובית.
- בין לקיחת אחריות לבין הכרה בגבולות היכולת. במקרים רבים של משברי נישואים, אנשים נוטים לראות בעצמם אחראים להצלת הנישואים. לקיחת אחריות זו נכונות לעבוד, לתקן, להשתנות, והיא גם התשתית להצלחת הטיפול. אולם צריך לשים לב לכך שלא כל דבר הוא באמת בתחום אחריותי. וצריך לקבל את העובדה שלא הכל בידיים שלי, ואין לי אפשרות לשלוט על השני ועל בחירותיו. היישום של תובנה זו אינו פשוט לביצוע, שהרי במערכת הזוגית כל תגובה והתנהגות של צד אחד, מושפעת ממערכת היחסים ומהצד השני. אך עצם התובנה חשובה מאוד, שבסופו של דבר אם אין פרטנר לעבודה זוגית – צד אחד לא יוכל לעשות אותה לבדו.
- רגשות אשם וחוסר אמון עצמי. קבלת החלטה גורלית כל כך מחייבת אמון עצמי. אמון בשיקול הדעת שלי, בקריאת המציאות, בהערכת הכוחות שלי, ביושרה הפנימית שלי, ועוד. כנגד האמון הזה עומדים הטעויות שעשיתי, החרדות שלי, החולשות שלי, אולי אני טועה, אולי אני פזיז, אולי הפחדים שלי מנהלים אותי, אולי אני בורח במקום להתמודד, ועוד שאלות כיו"ב. במקרים רבים נדרש סיוע של איש מקצוע, על מנת לעכל וללבן את הדברים ולגבש עמדה מושכלת ובהירה.
ד. טובת הילדים
נושא נוסף העומד בלב הסערה, הוא טובתם של הילדים ועתידם. מה עדיף לילדים, להמשיך לחיות בבית עם זוגיות כושלת וקטסטרופלית, או להיות 'ילדי גירושין' ? והאם עדיף להם 'משמורת משותפת' או 'הסדרי ראיה' ? ואיך ממזערים נזקים ? אלו שאלות כבדות מאוד ולא אנסה להקיפן כאן, אך אעלה שתי נקודות:
1. תוך כדי הפרידה והגירושין, בני הזוג אמורים לקבוע ביניהם כללים חדשים למפעל המשותף שהם שותפים בו בעל כרחם – שותפות שלא ניתנת לפירוק – הילדים. ההפרדה בין מה שקורה במרחב הזוגי לבין יצירת שותפות הורית תקינה במפעל המשותף – היא אתגר של ממש. במקרי גירושין רבים, מתנהלת תחרות סמויה או גלויה בין המתגרשים, מי הורה יותר טוב, וסוגיית 'טובת הילדים' עלולה להפוך לזירת התגוששויות בין ההורים.
2.סוגיית טובת הילדים, עשויה להיות גם נקודת האחיזה האחרונה שנשארה להורה המתגרש. בעוד שהוא מבכה את חורבנו שלו, בפירוק הזוגיות על מכלול משמעויותיה, הקשר עם הילדים הוא לא רק טובתם אלא גם נקודת האור היחידה שנותרה בחייו, חבל ההצלה שלו משקיעה בעמקי החידלון והדיכאון. וכאשר שני ההורים חשים כך – הרי שהדבר מזמין פערים ומאבקים ביחס לגירושין בכלל ובשאלת המשמורת בפרט.
עבודה קשה במיוחד היא דרישת טובתם של הילדים ממקום נקי, והפרדה בין הסכסוך הזוגי ומכאוביו רוויי האמוציות לבין התנהלות השותפות ההורית בגידול הילדים.
לסיכום,
דילמת גירושין חובקת בתוכה דילמות רבות ומורכבות. ראוי לצרף אל המסע הקשה והמייגע הזה ליווי של דמות מקצועית, וכבר אמרו חכמינו 'אין חבוש מתיר עצמו מבין האסורים'. הליווי המקצועי יסייע להגיע להחלטה (תהא אשר תהא) מתוך חוסן נפשי, ישוב הדעת ושלמות פנימית – וכן יסייע לנהל את תהליך הגירושין על כל הכלול בו ולאחריו באופן הטוב ביותר, למנוע ולמזער נזקים, ולצמוח מתוך המשבר אל חיים חדשים.