מקומה של הסליחה בתהליך הריפוי של נפגעים

מקומה של הסליחה בתהליך הריפוי של נפגעים

הרב נתן שלו

 

מבוא: הכמיהה לסליחה בסכסוך אנושי רגיל, ומהותה של סליחה

הכמיהה לסליחה ופיוס נטועה עמוק בחיינו. כאשר אירעה מריבה ופגיעה בין שני אנשים, הטינה, הכעס והרגשות השליליים מעיבים על החיים, ועולה הכמיהה לתיקון, לפיוס ולשלום.

כמיהה זו עולה מתוך ארבע זוויות:

  1. עצם המריבה והסכסוך הם קלקול שלא אמור להישאר כך: ישנה ציפייה שהסיפור יגיע אל תומו – שהכאב, השנאה והאיבה יתפוגגו ותחתיהם תהיה סליחה ודף חדש.
  2. החמלה כלפי מי שפגע: מתוך אמון בבני אדם, אנו מאמינים שאדם שקלקל ופגע יכול לתקן, ואחרי שהוא התחרט ושינה דרכיו לטובה, הוא ראוי לסליחה.
  3. חמלה כלפי הנפגע המעוררת כמיהה לסליחה: שהרי לא טוב להיות מלא בכעס, מרירות ושנאה. זה מכאיב ומעכיר את הנפש, ומוטב לו לנפגע לסלוח ולהסיר מלבו רגשי כעס והקפדה.
  4. חובה מוסרית ותורנית: שלא להתאכזר על הפוגע כאשר הוא בא לבקש סליחה, אלא לקבל את התנצלותו. חובה זו יונקת גם מכוחה של התשובה ומרכזיותה ("אין לך דבר שעומד בפני התשובה"), שכן בכוח התשובה אפשר לשוב גם מהמקומות הנמוכים והנדחים ביותר, ועל כן גם במריבה קשה בין שני אנשים אנו מצפים שיתרחש תהליך של תשובה וסליחה.

 

למהותה של סליחה

הסליחה איננה אקט חיצוני, אלא ביטוי אותנטי של התפייסות הלב לסלוח. וככל שהפגיעה והעלבון והצער קשים יותר, כך הסליחה נעשית קשה יותר, ורחוקה יותר. וכך מצינו בפירוש רבנו בחיי (בראשית נ, יז) – שכתב שיוסף לא מחל לאחיו. וכשבקשו ממנו מחילה נאמר בתורה 'ויבך יוסף בדברם אליו' – אך לא נאמר בתורה שהוא מחל. וכתב רבנו בחיי שמסיבה זו עשרת הרוגי מלכות נענשו בעוון מכירת יוסף, שאין החטא מתכפר בלא מחילת הנפגע. ודבריו פותחים צוהר לעולמו הפנימי של נפגע – שאף על פי שיוסף לא דרש רעתם, אלא אדרבה כלכל אותם וגמל להם טובה, ואף על פי שיוסף אמר להם שירידתו למצרים היתה מאת ד' ('אתם חשבתם עלי רעה, אלוקים חשבה לטובה'), יוסף נשא בתוכו כאב עצום בלתי פתור, על מה שעוללו לו, ועל שנות הסבל הרבות שעבר, ולא היה יכול למחול. הרב שטיינמן זצ"ל (אילת השחר בראשית עמ' שצב) כתב על דברי רבנו בחיי – שאי אפשר לומר 'אני מוחל' מן השפה ולחוץ, אם לבבו לא מתרצה למחול, ויוסף לא היה יכול למחול על הצער הגדול שעשו לו.

 

ולמדים אנו מכאן, שאף אם אדם שנפגע מחליט להעביר השנאה מלבו, ואינו נוקם או נוטר, ייתכן שעדיין בתוככי לבו אצור כאב נורא, ואין ביד האדם לאנוס את לבו לסלוח.

 

'אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו'

דברים אלה מלמדים גם על חובת האדם שפגע, לפייס את חברו. וכדברי המשנה במסכת יומא 'עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו'. הלכה פשוטה היא שאין על הנפגע לסלוח אלא לאחר שהפוגע בא בדברי ריצוי ופיוס (שו"ע סי' תר"ו). ודברי הריצוי שחייב בהם האדם, הם דברים שאמורים לפגוש את הכאב שבעומק הלב, ולהביא לו מזור ורפואה, במידת מה, עד שיתרצה הלב לסלוח.

 

בקשת מחילה אי אפשר לה שתהיה מנוכרת ללבו הכואב של הנפגע, ואי אפשר לה להציב לנפגע ציפייה שטובת הפוגע תהיה חשובה בעיניו יותר מאשר כאבו שלו, ולכן יבליג על כאבו ויעניק סליחה לפוגע. בקשה זו היא התנכרות לכאב שבלב הנפגע, והיא ההיפך הגמור מדברי ריצוי, שמפייסים את הכאב שבלב.

 

דברי ריצוי צריכים לבטא הכרה ותיקוף לכאבו של הנפגע, ולכלול את החלקים הבאים:

·       הכרה ותיקוף לכאב, לנזק ולהשלכות הרחבות של הפגיעה

·       הכרה בחומרת העוול , באחריותו ואשמתו של הפוגע

·       הבעת חרטה ובושה על מעשיו, ונכונות לפצות כספית או להשקיע מאמץ ולתקן את מה שבידו לתקן.

 

ככל שהפוגע ינסה להקטין את העוול, להתכחש לנזקים ולכאבים שנגרמו, להצטדק ולהתחמק מאחריות – הרי שהוא מתרחק מהיעד של ריצוי הנפגע.

ככל שהפוגע יכיר בכאב לכל עומקו, ויכיר באחריותו, ויהיה מגויס לתקן את מה שביכולתו – הרי שהנפגע יוכל לחוש שהפוגע נמצא באמת במקום אחר ממה שהיה בעת הפגיעה, ושהוא באמת כואב את כאבו. ואלו הם דברי ריצוי המעוררים את הלב להתרצות לסלוח.

 

סליחה בהקשר של פגיעה מינית

עד כאן בענייני סליחה בין נפגע לפוגע באופן כללי. ובבואנו לדון על נפגעי טראומה מינית, הדברים נכונים שבעתיים. פגיעה מינית אינה מריבה וסכסוך בין שווים, אלא הרס הביטחון הבסיסי דרך ניצול, עמדת כח ומניפולציות, והיא פוגעת אנושות בנפשו של הנפגע. אי אפשר לתאר במילים את עומק הטרגדיה של נפגעים, את השלכותיה הרחבות, ואת עובדת היותה אירוע העלול לשנות את כל מסלול חיי הנפגע, למסע שיקום ארוך שנים.

זאת ועוד: פנייה של הפוגע אל הנפגע – בכל צורה ואמצעי (לרבות מכתב ישיר, הודעה או שילוח שליחים) – אינה ראויה, פוגענית ומסוכנת. היא מהווה הפרת גבולות חמורה ועלולה לחולל טראומטיזציה חוזרת. לעיתים קרובות היא אף אסורה מבחינה חוקית (מכוח צו הגנה או תנאי שחרור), ובכל מקרה היא אסורה מוסרית והלכתית כשהנפגע מתנגד לה.

·       לכן, גם פוגע המבקש לקיים את חובת הריצוי ההלכתית אינו רשאי לפנות אל הנפגע. (במידה והפוגע מעוניין לבדוק נכונות עתידית לקבלת מכתב, הדבר יכול להיעשות דרך גורם מקצועי ניטרלי ובמנגנון הסכמה מקדים).

·       פוגע העסוק במגננה, במזעור או בהצדקה עצמית אינו בשל לריצוי.

 

ולכן, היתכנותה של סליחה, בהקשר של פגיעה מינית – היא נדירה מאוד.

 

'סליחה מוקדמת' בתהליך הריפוי מפגיעה טראומטית

בקרב נפגעי טראומה מינית, ישנו היבט נוסף למשמעותה של בקשת סליחה, שעליה נעמוד במאמר זה:  יש להבחין בין סליחה שמתרחשת בזמנה – ונושאת ברכה בקרבה, לבין 'סליחה מוקדמת' – שמשבשת את תהליך הריפוי. משמעות 'סליחה מוקדמת' היא "טרם זמנה הנפשי" – כאשר מועלת דרישה או ציפייה לסלוח טרם שהנפש עברה והשלימה את השלבים החיוניים לעיבוד הטראומה, והתוצאה היא שיבוש תהליכי הריפוי. הציפייה לסליחה מוקדמת יכולה לבוא מתוך לחץ סביבתי ונורמטיבי, ושכיחה בהקשר של פגיעה בתוך המשפחה, ויכולה לבוא מתוך מנגנון הישרדותי של ריצוי. 

חלק א': הפגיעה הנפשית, שלב הריפוי המותאם, והשיבוש שבסליחה המוקדמת

נציע תחילה המשגה של אופני הפגיעה שהטראומה מותירה בנפש, ולצידן שלבי ריפוי מרכזיים הנותנים מענה לפגיעות אלו – ונבחן את ההשלכות השליליות של סליחה מוקדמת בהתאם לכל שלב:

1.     ניתוץ הביטחון הבסיסי

2.     אשמה

3.     דיסוציאציה, הדחקה וכאב קבור

4.     גזלת האוטונומיה והערך העצמי

1. ניתוץ הביטחון הבסיסי

  • הפגיעה: פגיעה מינית פוגעת בראש ובראשונה בחוויית הביטחון היסודית של האדם בעולם. האירוע הטראומטי מציף את המערכת העצבית והנפשית באימה, חוסר אונים, בלבול וחרדה חריפה. הנפגע חש שהעולם איבד את היציבות והחוקיות שלו.
  • שלב הריפוי: ביסוס מוגנות וייצוב (Safety & Stabilization) : הטיפול והליווי מתמקדים בהפסקת פגיעה פעילה, בבירור מסוכנות, בביצוע חובת דיווח עפ"י חוק, ובהענקת עוגן של שגרה, יציבות ורגיעה. מטרת שלב זה היא להחזיר לנפש את התחושה הבסיסית שהיא מוגנת.
  • השיבוש שבסליחה מוקדמת:
    • קטיעת חובת המוגנות: הסטת השיח לסליחה, לפיוס או ל"שלום בית" בשלב זה מטשטשת את המסוכנות של הפוגע. היא מונעת הפרדה פיזית ומערכתית הכרחית.
    • שימור קרבה לפוגע: ציפייה מוקדמת למחילה עלולה להותיר את הנפגע בקרבת הפוגע או במרחב לא מוגן, ולטשטש את חומרת העוול.
      במצבים שבהם כבר קיימת התקשרות רגשית לפוגע, הלחץ לסלוח עלול להעמיק אותה (דינמיקה הידועה בספרות כ-
      Trauma Bonding, שמקורה בהתקשרות לפוגע בתוך מערכת יחסים מתעללת, ואינה נוצרת מהלחץ לסלוח כשלעצמו)
    • בגידה מוסדית וטראומטיזציה חוזרת. כשהמשפחה, הקהילה או המוסד מעדיפים את טובת הפוגע או את שלוות המערכת על פני הנפגע, הנפגע חווה שוב את הדינמיקה של הפגיעה, שבה צרכיו נדחקו לטובת הפוגע. בספרות מכונה תופעה זו בגידה מוסדית (Institutional Betrayal), והיא עלולה להחריף את התסמינים.

2. אשמה

  • הפגיעה. פוגעים משתמשים בטקטיקות של גרומינג (Grooming – יצירת אמון, הפחתת התנגדות ויצירת סוד) ושל גזלייטינג (Gaslighting – יצירת בלבול וספק במציאות). הפוגע משכנע את הקורבן שהפגיעה היא “קשר מיוחד” או שנבעה מאשמתו. כך מתפתחת אשמה עצמית. גורם נוסף הוא מנגנון של שליטה מדומה: לנפש קל יותר להאמין שהייתה “אשמה” או “לא נלחמה מספיק”, מאשר להודות שהייתה חסרת אונים מול פוגע מניפולטיבי.
  • שלב הריפוי: פענוח והחצנת האשמה.  בשלב זה הנפגע לומד לפענח את מנגנון הפגיעה, הכולל 3 חלקים: א. הבנת המוטיבציה של הפוגע הקשורה בצורך בשליטה ובכח, או בפתולוגיה של הפוגע. ב. עיוותי החשיבה של הפוגע שהכשירו בעיניו את הפשע ג. דרכי הפעולה הכוללים טקטיקות ליצירת אמון, פיתוי, מנגנון סודיות והפחתת יכולת התנגדות. למידת מנגנון הפגיעה מסייעת לנפגע להסיר את האשמה העצמית ולהפנים שהאחריות מוטלת על הפוגע בלבד.
    (הבהרה: למידת המנגנון לא מיועדת להפחתת אשמת הפוגע ופיתוח חמלה כלפיו. אלא לסייע לנפגע להבין שהוא לא אשם, שהפגיעה לא התרחשה בעקבות משהו שאמר או עשה, ושהפגיעה נכפתה עליו באשמתו המלאה של הפוגע)
  • השיבוש שבסליחה מוקדמת:  

• אישוש נרטיב הגרומינג. כשמאיצים בנפגע “להבין את הפוגע” או “לסלוח לו”, מאוששים בעקיפין את השקר של הפוגע, כאילו הפגיעה הייתה הדדית או נבעה מ“מעידה משותפת”.

• אשמה כפולה. הנפגע חש שאם אינו מסוגל לסלוח הוא “פגום”, “נקמן” או “לא מספיק רוחני”. הלחץ לסלוח מעביר את משקל האחריות מכתפי הפוגע בחזרה אל הנפגע.

אשמה בקרב בנים שנפגעו
בקרב בנים שנפגעו נפוצים מאפיינים הקשורים לאשמה: ריסוק הזהות הגברית (“איך לא נלחמתי”), ועוררות גופנית במהלך הפגיעה שנחווית כשותפות והסכמה. מכך עלולות לצמוח תחושת פגימות עמוקה, גועל עצמי ובלבול בזהות המינית. (חשוב להדגיש שעוררות גופנית ותחושת אשמה בעקבותיה חוות גם נפגעות, ואינן סימן להסכמה.) הסטיגמה החברתית, ובפרט הציפייה הגברית “להגן על עצמך”, מעצימה את האשמה בקרב בנים. הסרת האשמה העצמית קריטית, והלחץ לסלוח או “להבין” את הפוגע עלול להנציח אשמה, בושה וגועל עצמי.

3.  דיסוציאציה, הדחקה וכאב קבור

  • הפגיעה: כדי לשרוד את הכאב והעוול, הנפש פותחת מנגנוני הגנה הישרדותיים של הדחקה, מזעור וניתוק רגשי  (Dissociation). אולם, הרגשות והכאב הקבור אינם נעלמים; הם מתורגמים בטווח הארוך לרומינציה (מחשבות טורדניות בלתי-פוסקות), דיכאון, חרדה, כעס כרוני ותסמינים פוסט-טראומטיים.
  • שלב הריפוי: עיבוד הכעס והאבל. הנפגע נכנס לעבודה טיפולית עמוקה הוא מפסיק להדחיק, ומעניק מקום לכאב, לאבל על מה שאבד ולכעס המוצדק על העוול. מטרת השלב היא פירוק הדיסוציאציה ומתן לגיטימציה לזעם הבריא והמגן.
  • השיבוש בסליחה מוקדמת:
    • מעקף רוחני/רגשי (Spiritual Bypassing): הטפת מוסר על סליחה או מחילה בשלב זה קוטעת את חוויית הכעס המוצדק. היא אוסרת על הנפגעים לחוש כעס ולבטא אותו.
    • קיבוע הנתק והדיסוציאציה: הדרישה לדלג על הכעס מאלצת את הנפגע/ת לקבע את מנגנוני הניתוק הרגשי, ולהנציח את הסימפטומים הפוסט-טראומטיים המודחקים מתחת לפני השטח.

4. גזילת האוטונומיה והערך העצמי

  • הפגיעה: הפגיעה המינית גוזלת מהנפגע את השליטה, האוטונומיה והערך העצמי. הטראומה מגדירה את זהות הנפגע דרך ציר הפגיעה, והפוגע ממשיך לנהל את מחשבותיו וחייו גם בהווה.
  • שלב הריפוי: בעלות על החיים, חמלה עצמית ואדישות רגשית. השלב הרביעי והמסיים מתאפיין בביסוס אוטונומיה, זהות עשירה ושליטה מלאה בעתיד. ('חיבור מחדש')
  • השיבוש בסליחה מוקדמת:
    • סליחה שנדרשת מבחוץ מנכיחה מחויבות מוסרית כלפי הפוגע, וגם מעמידה את הפוגע כדמות חיה בעולמו של הנפגע, ויש בכך הסטת האנרגיה הרגשית מן החמלה העצמית אל הפוגע, ושחיקה של האוטונומיה של הנפגע.

5. מדדי הריפוי

להשלמת התמונה של פירוט פגיעת הטראומה בנפש ותהליכי הריפוי – נציין את מדדי הריפוי המקובלים בספרות הקלינית:

  1. אדישות רגשית לפוגע: מדד הריפוי המרכזי ביחס לפוגע הוא הגעה לאדישות רגשית. הריפוי אינו נמדד באהבה, בחמלה או בפיוס, אלא בכך שהפוגע והמעשה הנפשע מפסיקים להיות ציר מרכזי בניהול המחשבות, הרגשות וההחלטות של הנפגע/ת בהווה.
  2. פיתוח חמלה עצמית: במקום להפנות חמלה כלפי הפוגע, היעד הטיפולי המרכזי הוא המרת הגועל העצמי והאשמה העצמית בחמלה ורכות כלפי העצמי.
  3. אוטונומיה ושליטה: ביסוס חופש הבחירה, הצבת גבולות בריאים, ובניית זהות עשירה ושלמה הפועלת ומממשת את עצמה מחוץ לעולם הטראומה.

חלק ב: 'סליחה תוך אישית', צדק מאחה

מקומה הראוי והחופשי של הסליחה הוא לאחר השלמת הריפוי – ובאופן שהסליחה לא מערערת אותו. הדבר יכול להתרחש בין הנפגע לבין עצמו – כאשר הנפגע בוחר באופן אוטונומי בחדר הטיפול לעבד 'סליחה תוך-אישית' – ללא כל מפגש או יצירת קשר עם הפוגע, או בעקבות תהליך 'צדק מאחה' – תהליך מבוקר ומקצועי של מפגש בין הנפגע לפוגע. ונרחיב על 2 דרכים אלו:

סליחה תוך אישית – מתאפיינת בשלושה תנאים:

1.     היא באה בסוף תהליך הריפוי – אחרי עיבוד הכעס והאבל ולא במקומם, לא מחליפה הסרת אשמה עצמית

2.     היא חופשית ולא נכפית

3.     היא אינה כרוכה ביצירת קשר עם הפוגע, ואינה מבטלת הגנה, דיווח או גבולות.

סליחה תוך אישית, ככל שהיא נעשית מתוך חופש פנימי, עשויה להיטיב עם הנפגע בהיבטים הבאים:

1.     הקלה מכעס כרוני ורומינציה. החזקה ממושכת של כעס ומחשבות טורדניות היא נטל נפשי וגופני. סליחה תוך-אישית עשויה להפחית אותו ולפנות אנרגיה לחיים עצמם.

2.     שחרור מהתלות בפוגע. כיוון שהתהליך אינו מותנה בהודאה, בהתנצלות או בשינוי של הפוגע, הפוגע מפסיק להיות ציר מרכזי בחיי הנפגע.

3.     שליטה ואוטונומיה. זו החלטה שהנפגע מקבל בעצמו, ולכן היא יכולה לשקם את תחושת השליטה שנגזלה ממנו, בניגוד לסליחה שנכפית מבחוץ.

4.     שלום פנימי ומשמעות. אצל נפגעים שהסליחה קרובה לערכיהם, היא עשויה להשתלב בתחושת שלמות ובשיבה לאמונה ולקהילה, ללא קשר לפוגע.

צדק מאחה

  • תנאי סף לצדק מאחה:
    • התהליך מתבצע ע"י אנשי מקצוע שהוכשרו לכך, ולא ע"י מגשרים או גורמים אחרים
    • אוטונומיה ויוזמה מוחלטת של הנפגע/ת: התהליך חייב לנבוע 100%  מרצון חופשי ומרכזי של הנפגע/ת בלבד.
    • הודאה ולקיחת אחריות מוחלטת מצד הפוגע (ללא סייג): אם הפוגע ממעיט בערך המעשה, מפתח הגנות או מאשים את הנפגע/ת – התהליך פסול ומסוכן.
    • המטרה איננה מחילה וסליחה, אלא אחריות ותיקון: בצדק מאחה מקצועי, המטרה היא לאפשר לנפגע/ת להשמיע את קולם במרחב מוגן, לראות את הפוגע מבין את חומרת הנזק שגרם ולוקח אחריות, ולגבש תוכנית תיקון והתרחקות.  

  • סיכונים משמעותיים בצדק מאחה – פערי כוח בין הצדדים, לחץ סמוי על הנפגע להסכים או “להתגמש”, וניצול התהליך לצורכי הפוגע, כגון שיקום תדמיתו או הקלה בהליך משפטי. על כן קריטי להצלחת התהליך לבצע בדיקות מקדימות, ביחס למוכנות, לבטיחות ולמעמד ההליך הפלילי המקביל. בפועל, צדק מאחה מתקיים באחוז קטן מאוד של הפגיעות.
  • צדק מאחה הוא תהליך שבשיאו הפוגע נוטל אחריות מלאה: במהלך המפגש המבוקר הפוגע נוטל 100% אחריות מפורשת ובלתי-מסויגת על העוול, מקשיב לעומק הנזק, ומציע תוכנית תיקון מעשית.
  • הסליחה אינה חלק מהתהליך ואינה מדד להצלחה: הסליחה בצדק מאחה אינה מהווה תנאי סף או מדד להצלחת התהליך. לא מצופה מהנפגע שיעניק סליחה לפוגע כתמורה ללקיחת האחריות וההתנצלות שלו. אם הנפגע בוחר לסלוח בעקבות התנצלות כנה – זוהי תגובה ספונטנית וחופשית.


חלק ג': היחס ההלכתי לסליחה מוקדמת

1.     לשון הרמב"ם "ולא יהיה אכזרי מלמחול" היא קריאת כיוון מוסרית, שיש לו לנפגע לחמול על מי שחטא כנגדו, ולקבל את התנצלותו.
החובה המוסרית למחול לא קיימת בכל מצב, ונאמרו כמה כללים בהלכה בעניין, שרלוונטיים במקרים רבים של פגיעה מינית, ולא נאריך בהם כאן (בקצרה : א. החובה למחול לא מתחילה אלא אחר שהפוגע ריצה את הנפגע. והעמקנו לעיל במשמעותם של דברי ריצוי ב. אין חובה למחול כאשר הנפגע חושש שהפיוס עם הפוגע עלול לסכן אותו. ג. אין חובה למחול למוציא שם רע, משום שאף שהוא מבקש מחילה, השקר ממשיך להיות מופץ והנפגע ממשיך להיפגע. ויש ללמוד מכאן גם למצבים של נפגעי טראומה שהפגיעה כבדה וממשיכה להשפיע ולהיות נוכחת בחייהם).

2.     ובנוסף להנ"ל, נראה לדון ביחס לסליחה מוקדמת המשבשת את תהליך הריפוי, כפי שתואר לעיל – שאין הנפגע חייב בה, משני נימוקים:

א.     'חייך קודמים' – מסתבר שיש לנפגע לעסוק בריפוי נפשו תחילה, ולא צריך לגמול חסד עם הפוגע, על חשבון ריפוי נפשו.

ב.     ההימנעות איננה מחמת אכזריות אלא מסיבה מוצדקת – הדרכת חז"ל היא לא להיות אכזרי. וכאן אינו נמנע מלמחול מחמת אכזריות, אלא מתוך ריפויו.

3.     נמצא ששידול הנפגע לסלוח הוא מעשה שגוי מחמת 3 סיבות:

·       הוא לא נכון הלכתית (אין הנפגע חייב לסלוח, כבסע' הקודם)

·       הוא עלול לחבל בתהליך הריפוי ולגרום נזק לנפגע,

·       הוא עלול להרחיק את היכולת של הנפגע לסלוח סליחה תוך אישית, כתהליך אוטונומי בריא.

סיכום הדברים:
המסקנה המעשית היא שגם כאשר ישנן נסיבות המצדיקות לסלוח לפוגע – אין להעמיד לפני הנפגע דרישה או ציפייה מוסרית לסלוח. אסור שהכמיהה לסליחה ולתיקון תשבש את ריפוי הנפגע. ובאופן פרדוכסלי, הפעלת לחץ על הנפגע לסלוח, עלולה להרחיק את הסליחה.
סביבתו של הנפגע (משפחה, דמויות חינוכיות ומנהיגים בקהילה) צריכה להיות ממוקדת בריפוי הנפגע, לתקף את הכאב והכעס המוצדקים, להסיר כל שמץ של אשמה עצמית, וללוות את הנפגע/ת בסבלנות ובאורך רוח במסע להשבת חמלתם העצמית ובעלותם המלאה על חייהם
.

 

חלק ד': דגשים לפגיעה בתוך המשפחה  

הטרגדיה של ציפיית ה"סולחה" המשפחתית: בפגיעה בתוך המשפחה (גילוי עריות או פגיעה בין אחים), בני המשפחה מתקשים לשאת את הקרע שחוללה הפגיעה ואת השלכותיו הקשות על התנהלות המשפחה, ומעמידים לפני הנפגע ציפייה שיסלח לפוגע. כמו כן, פעמים שבני המשפחה חרדים לשלומו של הפוגע ומפצירים בנפגע להימנע מחשיפת הפגיעה כדי "לא לגרום נזק לפוגע". הטלת הציפייה על הנפגע לסלוח או לשמור על שתיקה מטילה עליו שלא בצדק את האשמה לקרע המשפחתי, ומעדיפה את נוחות המבנה המשפחתי על פני שלומו ובטחונו של הנפגע.

סדר העדיפויות הנדרש: מוגנות מלאה, הפרדה פיזית וחובת דיווח עפ"י חוק (בקטינים). המשפחה אינה חוזרת ל"שגרה הישנה", אלא נבנית מחדש כמערכת מוגנת ומפוקחת, שבה האחריות מוטלת על הפוגע, והנפגע מקבל גיבוי, הגנה ואוטונומיה מלאים. על אף הכמיהה המשפחתית לשלום ולאיחוי, אין להאיץ בתהליכי פיוס או לסמן את הסליחה כיעד חובה, אלא לאפשר לנפגע את מרחב הריפוי המלא לו הוא זקוק. הפוגע נשאר חלק מהמשפחה, והיא מחויבת לסייע לו בתהליכי הטיפול והשיקום שלו, באופנים שאינם פוגעים בביטחונו, ברווחתו ובצרכיו של הנפגע. במצבים אלו, ליווי וטיפול משפחתי מקצועי (הנעשה בהפרדה ובזהירות הנדרשת) הוא הכרחי.

 

נספח סיום:
על דרכה של תשובת אמת – פנייה לפוגעים

עבור מי שפגע ונמצא כעת בתהליך עומק של חרטה, ורצון לתיקון ותשובה, קריאת מאמר זה עשויה לעורר תחושת קושי. באופן טבעי, אדם שפגע ועובר תהליך משמעותי של חרטה ותשובה, עיניו נשואות אל הנפגע – שיענה לבקשת הסליחה שלו מתוך הכרה בתהליך שעבר, ואל החברה בכללה – שתכיר בתהליכי התשובה והטיפול שביצע. 

הדברים הבאים אמורים לאדם שפגע ועבר תהליך משמעותי, הכולל הפנמה עמוקה של חומרת הפגיעה, אחריותו המלאה עליה, והכרה בפצע שנפער בנפשו של הנפגע:

·       תהליך התשובה של האדם שפגע הוא בעיקרו תהליך אישי, שעושה הפוגע מול עצמו. הערך של התהליך הוא פנימי ועצמאי, ואינו תלוי בהכרה מצד הנפגע או החברה. שיקומו של האדם וערכו העצמי אינם תלויים באישור חיצוני, אלא בתהליכים שהוא עושה. לפעמים הנסיבות מאפשרות לנפגע או לסביבה להכיר בתהליכים אלה ולתת להם תיקוף, ולפעמים לא – אך אין בכך כדי לגרוע מערכם האמיתי של מעשיו ואישיותו. השחרור מהצורך באישור חיצוני הוא עבודה נפשית עמוקה וקשה, המהווה נדבך מרכזי בצמיחתו האישית של האדם.

·       שאיפת התיקון של הפוגע צריכה להיות ממוקדת לא בסליחתו של הנפגע, אלא בריפויו. על האדם שפגע לעשות כל שביכולתו כדי לתמוך בתהליך הריפוי – ובכלל זה לאפשר לנפגע מרחב אוטונומי מלא, ליטול את מלוא האחריות על הפגיעה, ולקבל את הכעס והכאב של הנפגע כלפיו בהכנעה.

·       ההתמקדות בריפוי הנפגע מחייבת שלא להפציר בו לגלות חמלה ולסלוח, אלא להעביר את המסר ההפוך: "אני מבין את הנזק הנורא שגרמתי, אין לי שום ציפייה שתסלח לי, וזכותך המלאה להרגיש כלפיי כעס ושנאה". שאלת המוטיבציה הפנימית של בקשת הסליחה היא נקודת מבחן עמוקה ונוקבת – האם האדם עסוק בטובת עצמו, או במחויבות עמוקה לריפוי הנפגע וטובתו.

·       כאשר האדם מכוון את לבו לעבודת התיקון שלו ומתמסר אליה באמת, הוא זוכה לשקט נפשי ולערך עצמי אמיתי. ובמבט רחב – תהליכי ריפוי עמוקים של הנפגעים, ולצידם תהליכי תיקון פנימיים ואמיתיים של הפוגעים, הם הדרך לתיקון עולם, לשלום ולסליחה.

הרב נתן שלו

הרב נתן שלו

מייסד ויו"ר עמותת חיים של טובה

להיות חבר

לאחר שעות של חיפושים, וחרדה, ומשטרה, מצאו אותו. וב"ה מצאו אותו חי, ואמבולנס פינה אותו לבית החולים. הגעתי לחדר מיון, וחיפשתי אותו. היה לי ברור

קרא עוד »

מי אנחנו?

אנחנו ארגון ללא מטרות רווח שעוזר למשפחות ואנשים המתמודדים עם קשיים בזוגיות, דיכאון, חרדות וקשיים נפשיים שונים, וזקוקים לעזרה בהכוונה.

מאגר המטפלים שלנו כולל מטפלים בעלי הכשרה אקדמאית , הסמכה מקצועית וניסיון עשיר.

פיתחנו מיזמים חברתיים ושיתופי פעולה המניבים תעריפים מוזלים, לצד קרן לסבסוד טיפולים, לטובת מי שאין ביכולתו לשאת בעלויות הטיפול בשוק הפרטי.

דילוג לתוכן