"שומע ? היא פשוט לא נורמלית !! איבדה את זה לגמרי. זה כבר חוזר על עצמו כמעט כל פעם מחדש: אני לא עשיתי ולא אמרתי שום דבר שאמור לעורר סערה, אבל היא פשוט מתפוצצת עלי. בלי קשר הגיוני לסיטואציה. היא כנראה איזה שהיא הפרעת אישיות. או בעיה נפשית אחרת. פשוט לא נורמלית. אני הולך להודיע לה שאני לא מוכן לחיות ככה. שתיקח אחריות על הבעיה שלה, או שאני קם והולך"
לפעמים אנו שומעים סיפורים שכאלה, והם נשמעים די משכנעים … מתארים לנו סיטואציה, שבה בן / בת הזוג מגיב באופן לא סביר, לא ראוי, לא הגיוני – בכל קנה מידה. התפרצויות זעם שנדמות כמו הר געש, שהגורם להתפרצות איננו הסיטואציה הזוגית, אלא חלקים מאישיותו של האדם, שכנראה אינם 'תקינים'. ולא מדובר במעידה חד פעמית, אלא הדברים חוזרים על עצמם כדפוס התנהגות – עד שאין מנוס מלקבוע : יש לו/לה בעיה של התפרצויות זעם, יש לו / לה 'בעיה נפשית', הוא/היא צריך/כה טיפול תרופתי. וכן על זה הדרך. עיון קל בסיפור חייה ומשפחת המוצא שלה מוסיף תוקף לדיאגנוזה, ו'שופך אור' על מקורה.
ולאן זה ממשיך ? כשמתקבע בדעתו של אדם, שלאשתו יש 'בעיה נפשית' – האדם מסמן את הפתרון הנכון רק בכיוון אחד: שבת הזוג תכיר בבעיה שלה, ותטפל בה. וזו 'סגולה בדוקה' להחרפת הבעיה והעמקת הקרע הזוגי , כי העמדה המקובעת הזו – מלבד מה שהיא פוגענית, היא מזהה צד אחד כאחראי בלעדי למצב, ונועלת את הדלת בפני עבודה זוגית. [ובוודאי משחקי התפקידים המוצגים כאן יכולים להתהפך – אין כאן עניין מגדרי, והדברים נכונים במידה שווה לגברים ולנשים.]
התפרצויות זעם לא בהכרח מעידות על בעיה נפשית,
יתכן שהן מבטאות מצוקה גדולה מאוד, מצוקה שמקורה במערכת היחסים הזוגית, מצוקה שלא זוכה להתייחסות ולמענה, והכאב הולך ומתעצם, עד שמשפריץ ומתפרץ בחוסר שליטה. והשאלה איננה איזו 'בעיה נפשית' יש לה, אלא מה טיבה של מערכת היחסים שדרדרה אותה עד לאובדן שליטה קיצוני ואומלל שכזה.
וכאן המוקש הגדול – כיון שבמצבים שכאלה , בני הזוג כל כך רחוקים מלהרגיש זה את זו, ובן הזוג באמת לא מבין למה אשתו מתפוצצת. ערוץ התקשורת החסום והלקוי באמת לא מאפשר לו להבין איפה היא נמצאת, מה מסעיר אותה, ומה כואב לה. ולא זו בלבד, אלא שבמקרים רבים אף הצד השני מפתח עמדות דומות כלפי הצד הראשון, ושני הצדדים הולכים ונעשים מנוכרים זה לזה, וממוקדים כל אחד בצדדים החלשים או השליליים של השני.
במצבים קשים שכאלה, המשימה העיקרית היא להתקרב, להיפתח ולהקשיב. להניח את תבניות החשיבה המתמקדות בפגמים של בן הזוג ורואות בהם את חזות הכל, ולהתמקד בהקשבה לכאב שמבעד לכעס. שהרי כל צעקה היא ביטוי של כאב. והצד השני לא יוכל לבטא את עצמו, אם לא יזכה להקשבה כנה, נטולת שיפוטיות וביקורת, אם לא יהיה בטוח שעולמו הרגשי שהוא עומד לחשוף יזכה ליחס של כבוד ורגישות.
וזוהי אחת הצמתים המסוכנות והגורליות בחיי הזוגיות – צומת שבה על האדם להחליט איזו פרשנות לתת לסיטואציה – האם פרשנות שמתמקדת בפגמים של בן הזוג, או פרשנות שמתמקדת בכאב שמאחורי הצעקה.
הפרשנות שמבקשת להקשיב לכאב, היא תנועה של התקרבות אל לבו של בן הזוג, ולעומתה הפרשנות שמתמקדת בפגמים של בן הזוג, מלבד עצם הפוגענות שבה, היא תנועה של התרחקות ו'הורדת מסך' (כי 'עם אדם כזה אין מה לדבר' / 'עד שלא תלכי לטיפול – אין לנו מה לעשות ביחד').
כאשר בני הזוג נעולים בפרשנות המתמקדת בפגמים, הקשר הזוגי נפגע פגיעה אנושה. אם הם יגיעו לטיפול זוגי, מן הסתם כל אחד יצפה שהמטפל יצדיק אותו ויביא את הצד השני להכרה ב'בעיה הנפשית' שלו. אך תפקיד הטיפול הזוגי לסייע לשניהם להתקרב זה לזה, להיפתח, להקשיב, ללמוד להכיר ולכבד את עולמו הרגשי של כל אחד מהם, ולהיפרד מהתוויות והעמדות השיפוטיות שאחזו בהם.
וגם כשלא מדובר על מצבי קצה כמתואר לעיל, כל זוג פוגש את הצומת הזו פעמים רבות בחיי הזוגיות, כי לכל אחד מאיתנו יש פגמים וחולשות, ובכל מצב של אתגר וקושי – אנו צריכים לבחור האם לאמץ את נקודת המבט המחפשת את הפגמים של בן הזוג, מעצימה אותם ומחלקת להם כינויים וציונים, או לאמץ נקודת מבט אחרת – נקודת מבט המחפשת לגלות את הכאב ואת הצרכים הרגשיים, מתוך אמפתיה וקירבה.