השכן הביא אותה מבוהלת הביתה, לא הבינה מה קרה לה.
הלב דפק, גל של חום הציף את גופה, היא הרגישה גוש של מועקה מתפשטת לה בסרעפת, הרחוב הסתובב סביבה והגרוע מכל הוא שהיא הייתה לבד והרגישה שהיא עומדת למות.
היא נעמדה המומה באמצע הרחוב עד שהשכן הבחין בה. הוא מיד קלט שהיא במצוקה ובעדינות פנה אליה ושאל אם הכל בסדר.
"אני לא מרגישה טוב" היא ענתה והוא הביא אותה אלי מיד הביתה.
היא לא ידעה להסביר מה קרה, אבל לפי התיאור שלה ידעתי בדיוק מה התרחש שם. ידעתי כי אני בעצמי חוויתי את זה כשהייתי צעירה יותר.
התקף חרדה!
"אני לא רוצה לצאת מהבית לבד שוב לעולם". היא אמרה בוכה. "זה היה כל כך מפחיד".
היא פחדה לפגוש את השכן שהזכיר לה את התחושה הנוראה ואת הבושה. חששה בכלל שמישהו יראה אותה. אולי יגלו שיש לי בעיה, אולי הם יעוררו שוב את התחושה הנוראית של החרדה.
היא הפסיקה ללכת ללימודים, הפסיקה כמעט לדבר איתי, בטענה שזה מתעורר גם כשהיא מדברת איתי.לא יכלה לסבול, שוב זיעה בכל הגוף, שוב דפיקות לב, שוב תחושה של אבדון. ללא שום הסבר, זה תקף אותה בכל מיני סיטואציות והיא פשוט הפסיקה לצאת מהבית.
למרות שהתקף החרדה נגמר ועבר מזמן, ישנה חרדה שהוא יחזור – 'החרדה מפני החרדה' , וכך החרדה מתלבשת על כל דבר שעלול להזכיר את החרדה , והאדם מוצא את עצמו נמנע מכל מיני מקומות וסיטואציות שונות.
החרדה מפני החרדה תמשיך 'לכבוש' עוד שטחים ולצמצם עוד יותר המרחב הבטוח של האדם.
גם אני עברתי את זה כשהייתי צעירה, ידעתי מה עובר עליה וידעתי גם מה עזר לי ואולי יעזור לה.
אבל מעל הכל, ידעתי שגם לי היה קשה להודות, שבכלל יש לי בעיה. גם לי היה קשה לקבל עזרה, להכביד על ההורים שלי בעלות של הטיפולים. וגם אני כמוה רציתי שזה פשוט יעבור כך סתם, כמו איזו הצטננות שחולפת.
אבל בסופו של דבר אחרי שאזרתי אומץ והגעתי להחלטה שאני עושה עת זה, שאני הולכת לטיפול בחרדות שלי, רק אז באמת הצלחתי להתמודד ולהתגבר.
בהצלחה