**הבהרה: מאמר זה נכתב לאחר חשיפת הפרשה, לפני התאבדותו. למאמר שנכתב בעקבות ההתאבדות לחץ כאן**
שמועות קשות התפרסמו וטרם נתבררו כל צורכן. דמותו המזהירה מוטלת בספק, ומציאות זו יצרה בבתים רבים דילמה מעשית ביחס לספרים. לא אתייחס במאמר זה לשאלה איך נכון לנהוג ביחס לספק שנוצר או ביחס לספרים, אלא לשאלת תפקידנו כהורים בהקשרים שכאלה.
החרמת או הצנעת הספרים נתפסת בעיני רבים כמעשה ראוי ומתבקש. אך ייתכן שהריצה אל הספרים יש בה גם מעין בריחה, ופספוס של הנושא העיקרי – והוא התפקיד ההורי שלנו ביחס לחשיפה של הילדים לפרשייה הזו. לא מה לעשות עם הספרים, אלא מה לעשות עם הילדים.
הסיפור של חיים ולדר – מבלי להתיימר להכריע אם אמת הוא ואם לאו – זועק את האמת הכואבת, שגם אנשים טובים עלולים לעשות דברים רעים. הנטייה לדמיין את מי שעושה מעשים רעים – כמישהו שטני, שכולו רע – לא באמת תואמת למציאות. פגיעות מיניות, באופן כללי, לא מתרחשות על ידי 'כולו רע', אלא על ידי כל מיני אנשים שיש בהם גם טוב וגם רע, ואולי אפילו הרבה טוב, ומעט רע. חיים ולדר כדוגמה – מלא דברים טובים, הספרים שלו טובים, ואעפ"כ יש פה גם רע. (גם המחשבה לעשות 'ביעור חמץ' לכל ספרי ולדר – אם היא באה מתוך דפוס חשיבה של 'כולו רע' – מתוך רצון להפוך את כל האיש ואת כל ספריו ל'כולו רע', זו בעיני בריחה מהמציאות.) כל מי שצרך את ספריו, ושמע את סיפוריו ועצותיו – קיבל ממנו הרבה טוב, וכעת הטוב הזה משמש בעירבוביה יחד עם הרע. העלמת הספרים מהמדף לא מעלימה את הסתירה העמוקה.
האמת הכואבת הזו מחייבת לאמץ הסתכלות שרואה מורכבות, ולפתח יכולת להתנהל במציאות הזו לא בעזרת חלוקות דיכוטומיות בין טובים לרעים. אי אפשר לחלק ציונים מוחלטים לאנשים, ולתייג אותם באיזה תיוג פשוט ושטוח. מסתובבים בינינו גם אנשים שעלולים להיות פוגעים, והביטחון והשקט הנפשי לא יכולים להתבסס על המחשבה שפגיעות מתרחשות אי שם מעבר להרי החושך, במחוזות נידחים של 'אנשים רעים'. הביטחון והשקט הנפשי צריכים להתבסס על יסודות אחרים:
א. להקנות לילדים שלנו ביטחון בתחושות שלהם. שאם משהו מרגיש להם לא נעים, לא תקין, לא בסדר – שיסמכו על התחושות שלהם, ויפעלו על פיהם. שהרי המרחב שבו הפגיעות מתרחשות הוא תמיד מרחב של שתיקה והסתרה – מרחב שבו הנפגע הוא חסר ביטחון עצמי, מבולבל, מפוחד, שותק. ככל שילד יותר סומך על התחושות שלו, ועל שיקול הדעת שלו – כך הוא יותר מוגן, כי הוא לא כתובת פוטנציאלית לשמירת סוד.
ב. לפתח ערוצי שיח עם ילדינו, גם בהקשרים של מיניות. ילד צריך לחוש ביטחון מלא לספר לאבא ואמא את אשר על לבו, ושהדברים לא יתקבלו באופן שלילי (כעס, בהלה, מבוכה, צער). ילד צריך לקבל את התחושה שההורים מעוניינים להיות כתובת עבורו גם בנושאים האלה, ושהוא תמיד יקבל חיבוק על מה שהוא משתף.
ונחזור להסרת הספרים – ולא לשאלה האם להסיר את הספרים, אלא איך לעשות זאת נכון, אם זו ההחלטה:
אם הורים מודיעים לילד "תשמע, יקירי, נכון שאהבנו את הספרים של חיים ולדר, אבל אמרו בחדשות שיש שמועות שהוא עשה דברים רעים, ולכן אנחנו לא נקרא יותר את הספרים שלו" – יש בכך לענ"ד 2 שגיאות: הראשונה, שזו הודעה ולא פתיחה של שיח. וכי אין לילד שאלות לשאול על ההודעה המוזרה הזו ? על חיים ולדר, ועל הספרים, ועל המעשים הרעים שעשה ? והשניה, שיש כאן מסר סמוי : לא משנה מה אתה מרגיש כלפי הספרים או כלפי האיש, זה לא רלוונטי. אנחנו החלטנו לזרוק את הספרים.
הדרך הראויה לענ"ד היא שההורים פותחים שיח עם הילד, ומשתפים בתחושת המבוכה שלהם עצמם – איך איש שהרגשנו כל כך בטוחים בו, יש עליו שמועות קשות כל כך. והאם הוא טוב או רע. ולתת תיקוף לרגש של מבוכה, ועצב, וכעס. וגם לחוסר הוודאות המציק. וגם לאפשר לילד לשאול אלו דברים רעים הוא עשה. ולדבר על מה נקרא פגיעה, ומה אמורים לעשות כשיש פגיעה. ואיך זה קרה שהסיפורים הקשים נשמרו בסוד כל כך הרבה זמן. מה הפוגעים אומרים כדי להפחיד וכדי ליצור סוד. ואח"כ לחשוב ביחד מה נכון לעשות עם הספרים שלו. (כמובן הכל בהתאמה לכל ילד כפי עניינו).
בדרך הזו – ההורים משתמשים בפרשיה הכאובה הזו כסדנת מוגנות, ונותנים תיקוף לרגשות, וממחישים לילד שאם אני מרגיש מבוכה וקושי אני לא קובר אותם בתוכי אלא מקשיב לעצמי ומשתף את האנשים הנכונים.
ואולי אפילו הנכון יותר יהיה, שההורים פשוט יניחו לשאלת הספרים, וידחו אותה לעוד כמה חודשים. וכעת רק יסייעו לילדים להתמודד עם הסיפור, לבטא את הרגשות השונים שעולים להם, לכאוב במעט את המורכבות – כפי כוחם, ואולי הילדים יחליטו בעצמם מה לעשות עם הספרים.